שם באבן
מאת לימור גל (הארץ)
למאמר המקורי באתר הארץ - לחצו כאן
מצבות בצורת תות שדה ענקי או גלשן, פיזורו של אפר המת במסלול הריצה שאהב, הפיכתו ליהלום בתכשיט וטקסי אזכרה עם שירה בציבור, הן רק כמה מהדרכים היצירתיות שבהן מנציחים מתים בישראל
"כל החיים הילדים היו תלויים על צווארי. עכשיו אני אהיה תלויה על צווארם", אמרה הלקוחה הראשונה של אלון נתיב, מנכ"ל בית הלוויות "עלי שלכת". כוונתה המחויכת היתה שאחרי מותה תעבור גופתה תהליך של "אפרור" (שריפה), שאחריו יהפוך אפרה ליהלום מלאכותי, שישובץ בתכשיט שינתן לילדיה. הליך נדיר עדיין בישראל, אבל מוכר בהחלט בארצות הברית, שם כבר היו מי שביקשו גם כי אפרם יוכנס לתוך זיקוקין דינור ויישלח אל השמים בטקס חגיגי במקום הלוויה, ישוגר לחלל בתוך קפסולה מיוחדת, או יכלל בתוך מתקן לשיקום שוניות אלמוגים.
כעת גם בישראל שוק הקבורה וההנצחה החל להתפתח; בתי הקברות החילוניים מציעים מרחבים מדושאים, אמנים מציעים מצבות מיוחדות וחברות חדשות מעניקות שירותי הנחיה להלוויות, תיעוד של הטקס ותחזוקת קברים. גם היוזמות הפרטיות הולכות ומתרבות, ביניהן טיולים להנצחת המת, תחרויות ספורט לזכרו ומלגות על שמו.
שתיים מהיוזמות הפרטיות המיוחדות הן זו של יוסי צור, שרק בשנה האחרונה קיבל כ-700 חבילות ומכתבים ובהם אבנים מכל העולם, וזו של רון קרמן, שקיבל באותה תקופה מספר דומה של ציורים צבעוניים של גמלים. צור וקרמן הם שניהם אבות שכולים מחיפה. ילדיהם - אסף (בלונדי) צור, כמעט בן 17, וטל קרמן, כמעט בת 18, עלו על אוטובוס בקו 37 בצהרי 5 במארס 2003. כעשר דקות אחרי השעה 14:00, בשדרות מוריה, בכניסה לשכונת כרמליה, התפוצץ מחבל באוטובוס. בפיגוע נרצחו 17 אנשים, ובהם שני הילדים.
מאז משקיעים שני האבות שעות רבות בהנצחת ילדיהם. כשחיין לשעבר, יזם רון קרמן תחרות שחייה על שם בתו, "תחרוטל", ומדי אביב הוא מארגן לכבודה טיול. בבית הדפוס שלו הדפיס מדבקות לאוטו (להזמנה באתר www.tal-smile.com), ועליהן ציור של גמל, החיה האהובה על טל, ולצדו הכיתוב "החיוך של טל לא קמל".
הרעיון להיעזר באהבתה של טל לגמלים עלה אצלו לפני כשנה. הוא לקח ציור של גמל שציירה, הגדיל אותו, העלה אותו לאתר שלו וביקש מהגולשים להדפיס את הציור, לצבוע אותו ולשלוח אליו. אלה הם כ-700 הגמלים המוזכרים, ביניהם גמל רוקיסט, גמל שותה קולה, גמל מזמר וגמל אסטרונאוט. האדם המבוגר ביותר שצבע את הגמל הוא בן 90, והצעיר ביותר - בן שנה.
אצל צור התפתח איסוף האבנים בהדרגה: "כאיש היי-טק, אני נוסע לא מעט בענייני עבודה, ותמיד נהגתי לקחת איתי אבן ולהביא אותה לקבר. השנה אמור היה אסף להיות בן 21, וחשבתי על זה שהוא בוודאי היה נוסע לטייל בעולם. החלטתי שאם אסף לא יגיע לעולם הגדול, אולי העולם הגדול יגיע אליו, לקבר. נכנסתי לאתרים, שלחתי מיילים, כתבתי את הסיפור, ואנשים נענו ושלחו אבנים". האבנים הגיעו מ-70 מדינות, רבות מהן מיוחדות, כמו אבן מחומת ברלין ואבן מהחומה הסינית. כולן מונחות באדנית גדולה ליד הקבר.
בנוסף פעל צור, יחד עם הורים נוספים, להקמת גן משחקים בשכונת מגוריו, שבו הוא מבלה כיום עם בנו בן השנתיים, ואף הקים אתר להנצחת אסף (www.blondi.co.il) ואתר נוסף - "ארץ זוכרת יושביה" - העוסק כולו בהנצחת חללי פעולות איבה (www.ezy.co.il) ומציג תמונות של אנדרטאות זיכרון מכל רחבי הארץ.
קרמן וצור פעילים לא רק במישור הפרטי: יחד עם יוסי מנדלביץ' - אביו של יובל, שנהרג באותו פיגוע - הקימו השניים את "שלושת האבות", תנועה שמטרתה הכללת חללי הטרור בחללי מערכות ישראל. אלא שכפי שהם מעידים, ההנצחה של ילדיהם לא קשורה לאופן שבו נהרגו, אלא פשוט לאובדנם. "ההנצחה היא בדמי", אומר קרמן, "זה כמו מנוע שמניע אותי הלאה". הבעיה, הוא אומר, היא שככל שהזמן עובר, הסיפור מאבד את הכוח שלו: מה כבר אפשר לחדש על ילדה שנהרגה לפני ארבע שנים?
צור גם הוא מספר על הקושי למצוא בכל פעם את הזווית החדשה להנצחת הילד שמת, ושנשאר לפיכך באותה נקודת זמן. "אסף היה אמור להכיר אנשים, לבנות חיים. עכשיו זה התפקיד שלי, ואני מוכן ללכת לקצווי עולם לספר את הסיפור שלו, כדי שאנשים יכירו אותו, כדי שהוא לא יעלם".
הרבה הורים שכולים בוחרים להקים אתרי אינטרנט להנצחה. רובם מוקמים על ידי גברים, והנשים מצטרפות בהמשך, כך אומרת ליאב שדה בק, דוקטורנטית בחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, שכותבת מחקר בנושא. האתרים האינטראקטיוויים, מאפשרים לגולשים זרים להכיר את האדם המת, להצטער בכנות על אובדנו ולקחת חלק פעיל בהנצחתו. "זה נוגע ללב", מתאר קרמן את הרגשתו כשדרך האתר מגיע ציור חדש של גמל, "זה מראה לנו שאנחנו לא לבד. בדרך כלל, אנשים מנסים לא להיתקל חזיתית באנשים שכולים, והנה אנשים כותבים לי וחושבים על טל. אני גם הולך עם סיכה של גמל על החולצה, ומספר לכל מי שמתעניין על הילדה שמאחורי הסיכה. העשייה הזאת משאירה אותה כל הזמן קיימת. משמח אותי שממשיכים לזכור אותה. אני לא מוכן להשלים עם זה שהיא איננה, ואני לא מוכן שישכחו שהיתה לי בת".
צור מתאר רגשות דומים: "אני לא מסוגל להתנתק מזה. כמו שכל יום אני מתעורר בבוקר והילדים מסתובבים כאן, גם אסף נשאר איתי והולך איתי לאורך כל הדרך. אם אני לא אתעסק באופן יומיומי עם אסף, איך בעצם הוא ישאר הבן שלי?"
זה פשוט הוא
הרצון להנציח באופן שיבטא את פרטיותו של הצער, מתבטא גם בבחירה של מצבות ייחודיות, שאותן יוצרים כיום גם אמנים. בחלקים החדשים של בתי הקברות אפשר לראות מצבות צבעוניות; אחת משיש שחור שעליו אבן טבעית ורדרדה, אחרת הבנויה כמסגרת עץ עם ברזל ואבני חצץ חומות, שלישית עשויה גוש סלע לא מעובד. ברבות מהן נעשה שימוש באותיות כתב, והטקסט חורג משנת הלידה והמוות, וכולל ציטוטים משירים או מסיפורים. לעתים הטקסט אפילו מעורר חיוך, כמו "הבחור הכי חמוד במזרח התיכון!" ולפעמים נוסף לו עיטור - ציור צבעוני של פרפר או שעון, קישוט תלוי כמו פעמון, עששית, מלאך קטן, מובייל. בחלק מהמצבות יש מקום להניח חפצים קטנים, כמו פתק בבקבוק, גמדים, פטריות מפימו. על רבים מהקברים הונחו חלוקי נחל שטוחים, עם ציורים או כיתוב, כמו "לסבא, אני מאוד אוהב אותך ושמח שאתה סבא שלי".
הפסל חן וינקלר, שמכין גם מצבות סטנדרטיות במסגרת העסק המשפחתי, אומר שכמחצית מהפונים אליו מבקשים מצבה מיוחדת. "יש אנשים שהעיצוב כל כך חשוב להם, עד שהם מתכננים את המצבה עוד לפני מותם", אומר וינקלר, "אלה בעיקר אנשים שקרובים לנושא, כמו אדריכלים". וינקלר ורוני קורש, אמן מצבות ממרחביה, מספרים על מצבות בצורת אלמנט מסוים שקשור למת, כמו חפיסת סיגריות ומצית, או תות ענקי - למושבניק שגידל תותי שדה.
אחד הדברים האהובים ביותר על שחר ענו, שמת מסרטן לפני 10 חודשים בגיל שנתיים ושלושה חודשים, היה רכבות וקטרים. "לא ידענו שיש מצבות קריאטיוויות, אם אפשר לקרוא לזה ככה", מספר אביו, עופר, "אבל היה לנו ברור שאנחנו רוצים להכין לשחר מצבה עם קטר". ענו פנה לקורש, שיצר עבורו מצבה שעליה ניצב היום, בחלקת הילדים בבית הקברות ירקון, תומס הקטר. בכל פעם שענו מגיע לבית הקברות הוא מביא לבנו צעצוע, ובחודש האחרון התקין גם קופסה מיוחדת, ובתוכה הוא ובני המשפחה מטמינים מכתבים לשחר. "הגעגועים מטורפים והזמן לא עוזר", אומר ענו, "ודווקא בגלל זה חשוב לנו שהמצבה תהיה משהו שמתחבר לשחר ומשהו שאנחנו יכולים להתחבר אליו. הייחוד גורם לתחושה שזו לא סתם עוד מצבה, אלא מצבה של שחר שלנו".
יפה רז, ממושב שעל שבגולן, נאלצה גם היא לעסוק לאחרונה בתכנון מצבה לבנה, אסף, בן 27, שנהרג לפני כחודש בתאונת דרכים. היה חשוב לה, היא מספרת, להשקיע במצבה, שאותה בנה חן וינקלר, ולצקת לתוכה מוטיווים שמאפיינים את בנה. "אסף אהב מאוד את הגולן, ולכן היה חשוב לי לשים במצבה בזלת. עם זאת, רציתי לתת הדר, ברק ואלגנטיות, ולכן בחרתי במשחק צבעים של שיש רובי אדום וגרניט שחור מלוטש. מסביב פיזרנו חלוקי נחל חומים. לצד המצבה, סותתה אבן בזלת גדולה בצורה של גיטרה, ומתוך תיבת התהודה יוצאות שורות של תווים שעולות השמימה, מתוך השיר 'מה אברך': 'אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך בירכת לו חיים'. זו שורה שמתאימה מאוד לאסף, שהיה מוכשר בכל כך הרבה תחומים, צייר ולמד פילוסופיה, עבד בחינוך ושימש כרכז נוער בגולן וניגן בכלים רבים", אומרת רז. לצד המצבה הניחה המשפחה עציצים, נטעה דקל ושיחים, התקינה רשת צל וספסל עץ עם פרזול בסגנון עתיק. בהמשך מתוכננת נטיעת ורדים סביב.
יצחק, בעלה של דליה וטניק מאפקה, מת בפתאומיות לפני שלוש שנים, בהיותו בן 64. הוא היה מהנדס שאהב המצאות, פטנטים וחידושים טכנולוגיים, ותמיד היה בין הראשונים לקנות מיני מכשירים חדשים. "רציתי ליצור מצבה שיהיה בה משהו מתוחכם, כמו הדברים שהוא אהב", מספרת וטניק. כך נוצרה מצבה עם מפל מים שעובד פעם ביום, בשקיעה, ומופעל על ידי תא סולרי שנטען במשך היום. "התא הסולרי הזה הוא פשוט יצחק", היא אומרת, "וכשאני באה לפה, אני רוצה לראות סימני חיים בקבר, אני מחפשת את ההתחדשות".
במצבה שהקים שלומי גבל מעצמון לאשתו, רותי, יש שימוש דומה במים ובתא סולרי. רותי, שמתה מסרטן לפני כארבע שנים, בגיל 40, היתה מתעמלת, רקדנית וכוריאוגרפית. "אחרי מותה, התחלתי לחשוב איך אני יכול ליצור משהו מיוחד בשבילה", מספר גבל. "רציתי משהו שישקף אותה, ומהר מאוד הבנתי שאני רוצה משהו עם מים, שיסמל את היופי והזרימה שלה. רציתי שהקבר יהיה מקום דינמי, ולא מקום מנוכר וקר. האמן יוסי בראל מבנימינה ואני הגענו לרעיון של יצירת מעין פצע בתוך האבן הגלילית הטבעית, כששמה של רותי יורד מטה, כמו בתנועה לעבר האדמה, ונעלם בו בתוך מפל מים. ככל שהמצבה כואבת, נעים להסתכל עליה. זה כאילו מתחבר אל הדמות האנרגטית של רותי, ומזכיר עד כמה היא היתה מיוחדת".
על המצבה של עופר בוצר, בבית הקברות ברמת השרון, ניצב פסל של גלשן. בוצר, שמת לפני כחצי שנה מסרטן, בגיל 41, היה מראשוני גולשי הרוח בישראל, אימן רבים וזכה באליפות הארץ. "הגלשן הזה זה פשוט הוא", אומר אביו, אהרון, גם הוא גולש, שופט בתחרויות ויו"ר איגוד השיט הבינלאומי. "זו התמצית של החיים שלו".
לאחר שבוצר מת, החלו להגיע לבית פרוספקטים של בוני מצבות. "אנחנו משפחה עם הומור", מספרת שרון, אלמנתו של עופר, "והתחלנו לדבר על כל מיני דברים שאנחנו יכולים לעשות במצבה. צוחקים ודומעים. הבית שלנו מלא בגלשנים, ופתאום, כשהסתכלתי על פסל עוצמתי של גלשן משיש, קלטתי שזה הדבר הנכון לשים על המצבה". לבוצר חמישה ילדים (שלושה מנישואיו הראשונים). שרון אומרת שהמצבה עוזרת לשני ילדיהם, בת ארבע ובן שנה, להתמודד. "אי אפשר לקחת ילדה בת שלוש וחצי ללוויה ולחשוף אותה לדבר הקשה הזה. אבל אפשר לקחת אותה למצבה, להראות לה את הגלשן, ולהגיד לה שזה פסל לכבוד אבא שלה, שאיננו עוד".
מנוחה אחרת
"גם בעבר המצבות היו אמורות להיות יפות, אלא שהאסתטיקה של העבר היתה אסתטיקה של צניעות", אומר פרופ' מעוז עזריהו, מומחה להנצחה ומיתוסים מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. "כיום האסתטיקה היא אסתטיקה של שונות ובולטות. אם כי, לפעמים, התוצאה של הניסיון להיות שונה היא וריאציות רבות על אותו נושא".
"כל החיים אנחנו מתעסקים בהגשמה עצמית ובהדגשת הייחודיות שבנו. למה שזה יגמר עם המוות?" תוהה רוני קורש, שהחל ליצור מצבות לאחר מות אביו, ב-1991. "נעים לי לראות מצבה שאני יכול להתחבר אליה, שמייצגת משהו מהדמות של המת, ולא משהו מנוכר", הוא מסביר.
כדי להבין את אישיותו של המת, עורכים יוצרי המצבות תחקיר קטן על האדם - רואים תמונות, שומעים עליו מקרוביו, לפעמים אף נוסעים לביתו. חלק מהם, כמו יוסי בראל, הפסל גרשון היימן ואמן הזכוכית רונן קנדל, יוצרים מצבות אמנותיות בלבד. "המוות הוא חלק מהחיים", אומר קנדל, "וכמו שבחיים אנחנו אוהבים דברים יפים, טבעי שמשפחה רוצה לראות גם מצבה יפה. אם מנסים ליצור משהו יפה ולהביע דרכו משהו, בעיני זה אמנות. אחרים אולי יקראו לזה קיטש".
נעמי שלו, אמנית ואוצרת, חיברה בין העיסוק שלה, לאבל על מות בנה, והקימה על קברו גלריה לאמנות. הגלריה, בבית הקברות ברמת השרון, היא למעשה תא זכוכית, כמו אלה שבהם היא אוצרת בדיזנגוף סנטר בתל אביב. כששלו מדברת על בית הקברות היא קוראת לו "בית הקברות שלי" - קבורים בו אביה, שמת לפני 22 שנים, אמה, שמתה לפני כחודש בגיל 93, ובנה, האמן איתי יוטה סאן, שמת לפני כחמש שנים, בגיל 29.
"לפני מותו של איתי פחדתי מבתי קברות. לא יכולתי להיכנס לבית קברות. פחדתי מהמקום הנורא, המזוויע, המאיים והמפחיד הזה. גם אחרי מותו לא יכולתי להיכנס לשם, ולקח לי חצי שנה להקים את המצבה. אני לא באה לבית הקברות כדי לדבר עם איתי. הוא לא שם. אני תמיד עסוקה בדברים מעשיים: שוטפת את המצבה, משקה עציצים ומציבה תערוכות. התא עזר לי מאוד, כי התחילו להיערך שם תערוכות, וזה הפך למקום של מתים וגם למקום של חיים.
בכל שנה, במאי - יום ההולדת של איתי, עורכת שלו פתיחה רשמית לתערוכה בגלריה בקבר, עם שולחן ערוך. "הרבה אנשים קיבלו את הרעיון בזעזוע", היא אומרת, "להקים גלריה על הקבר של בן? זה לא ראוי, זה מוטרף! חלקם אמרו לי את זה מאוחר יותר. אבל אני מרגישה שהגלריה בקבר הצילה את החיים שלי. אני מרגישה שאני, נעמי שלו, חייבת להתמודד עם המוות של איתי וחייבת להתמודד איתו שם, בבית הקברות. ההתמודדות היא קשה, אבל אסור לי לברוח, והשהות שם מקלה עלי. לאט לאט למדתי להתאהב במקום הזה. זה תהליך ארוך ומסובך, אבל היום אני מרגישה בבית הקברות בבית. אני מסתובבת בין הקברים, קוראת את הטקסטים, מסתכלת על סידורי האבנים, שהם כמו סידורי פרחים, לפעמים".
גם "הבוסים שלה", כפי ששלו מכנה את המנהלים החרדים של בית הקברות, אוהבים את הגלריה, למרבה ההפתעה. "אוי, הרבה זמן לא התחלפה תערוכה", הם אומרים לה לדבריה, "משעמם לנו".
בקרב חילונים, גם ההלוויה עצמה מתחילה להשתנות. הקבורה האזרחית, שהתאפשרה הודות למאבקה של עמותת "מנוחה נכונה", פתחה מגוון אפשרויות לטקס, כולל הנחיה מקצועית ואפילו שירה בציבור. איתי פלאות, מנחה שירה בציבור, אירגן את ההלוויה של גיסו לפני כשלוש שנים, ומאז התבקש להנחות הלוויות ואזכרות נוספות. לדברי פלאות, שמנחה גם סיורים מזמרים בבתי קברות (למשל לקברו של אהוד מנור בבנימינה ולקברים של נעמי שמר ורחל בכנרת), הבקשות לשירה או שירה בציבור מאפיינות אזכרות יותר מהלוויות. "אני מביא מערכת הגברה, מנחה ומנגן שיר או שניים בגיטרה. זה בדרך כלל קצר וממצה, אבל התוצאה מרגשת ותרבותית".
עורכי לוויות נוספים אפשר למצוא דרך עמותת מכון הטקסים החילוני (www.tekes.co.il) ועורכי הטקסים היהודיים-חילוניים בישראל (www.tkasim.org.il). בבית ההלוויות "עלי שלכת", למשל, מציעים למשפחות לקיים "מעמד פרידה", שמנוהל בשפתו התרבותית של המנוח, ברוח היהדות או לא, בליווי מוסיקה, קטעי פרוזה או שירה, לפי רצון המשפחה. בטקס יכולים האורחים לשבת, ולכולם מחולק דף עם תמונת המת ופרטיו, כך שגם מי שהגיע שלא הכיר אותו אישית, ובא כדי לנחם בן משפחה, יוכל לדעת למי הוא חולק כבוד אחרון.
גם עצם הקבורה כבר לא מובנת מאליה. בשנתיים האחרונות הפכה גם אפשרות השריפה לזמינה, ואנשים בוחרים לעשות עם האפר דברים שונים - לפזר בים או בגינה, במסלול ריצה אהוב על המת, או לשמור בכד או בתיבה ולהניח באתר קבורה מיוחד, בחצר או בסלון. יש משפחות שמחלקות את האפר בין כמה כדים, כדי שכל ילד יוכל לקחת כד לעצמו. "בית קברות הוא מקום מרוחק, שלפעמים קשה להגיע אליו, בעיקר לקשישים או חולים. יש נוחות רבה מאוד בכך שהכד נמצא בסלון, ואפשר פשוט לגשת ולהתייחד איתו", מסביר נתיב מ"עלי שלכת".
תיעוד הוא עוד אלמנט שנוסף לאחרונה להלוויות. כ-15 משפחות בארץ כבר מחזיקות בבית, לצד אלבומי החתונה, אלבום שמתעד הלוויה של אדם קרוב. הצלמת מיה קפלושניק החליטה להציע את "תיעוד הדרך האחרונה" לאחר שאדם שלא היה יכול להגיע להלוויה מסוימת ביקש ממנה לתעד עבורו את האירוע. "השתתפתי לפני כן בפרויקט שתיעד את הקהילה היהודית בסלובקיה, וצילמתי שם 3,000 קברים. וזה התחבר לי. פנו אלי משפחות חרדיות, שמעוניינות לשלוח תמונות לקרובי משפחה מחו"ל שלא יכולים להגיע, ופנו אלי גם משפחות עם ראש מיוחד, פתוח, שבאו ממקום של תיעוד ואסתטיקה".
קפלושניק משתדלת להיות כמה שפחות בולטת, ועובדת מרחוק עם עדשות טלסקופיות. אבל לדבריה, כשקולטים אותה לא פעם מרימים גבה, והיא כבר שמעה לחישות כמו "זה הם הזמינו את הצלמת?"
גם החברה קדישא מציעה להנציח את ההלוויה בזמן אמת, לטובת אנשים שלא יכולים להגיע. הצופים יכולים לראות את ההלוויה דרך האתר, און-ליין, או לקבל את הצילום על דיסק. גם באתר forevergreen.co.il מציעים שירות של צילום הקבר ומשלוח הצילום בדואר אלקטרוני (רק ללקוחות החברה, הפועלת באזור הדרום). האתר שלהם מציע שירות גינון, טיפול ואחזקה של קברים, למי שמתקשה להגיע לקבר אך מעוניין לשמור עליו במצב נאות. ומי שמתקשה להגיע לקבר אפילו פעם בשנה, יכול להזמין גם ניקוי מצבה והנחת פרחים ביום השנה.