מאמר "הצופה"
בתאריך 18 לנובמבר 2007 פורסם מאמר באתר הצופה על התערוכה "ארץ זוכרת יושביה" בבית משפחה אחת. את המאמר כתבה נאווה סטולר.
החיים נמשכים, ככלות הכול
35 צילומים נבחרים של אתרי הנצחה מוצגים בתערוכה 'ארץ זוכרת יושביה', בבית 'משפחה אחת' בירושלים. מי שיזמו את הפרוייקט הם שלושה אבות שכולים שאיבדו את ילדיהם בפיגוע הטרור באוטובוס קו 37 בחיפה, בא' באדר ב' תשס"ג. התערוכה לא באה להנציח את האבל, הם מסבירים, אלא לנעוץ משהו בזיכרון הקולקטיבי, שאדם שיעבור ליד המצבה יעצור לרגע ויזכור. וימשיך הלאה
"כאן, למקום הזה, אהבו לבוא שלושתם. בימי שמש מסנוורים ובימי גשם סוחפים. לרוץ בשבילים ולשחק מחבואים, לפרוש שמיכה על עשב ולהביט לשמיים. כאן במקום הזה הם חלמו בהקיץ על דברים שיעשו ברבות הימים. לא רבו ימיהם כאן על האדמה הזאת, כבר רבו הימים בלעדיהם. אנחנו שהכרנו אותם, שזכינו לחבק ולאהוב אותם, נזכור לעולם את צליל קולם. ואם תקשיבו לטבע שמסביבכם, תוכלו עוד לשמוע את צחוקם". דברים אלו נכתבו לזכרם של רויטל(34), מתן(5) ונועם(4) אוחיון על מצבה, העומדת לצד ספסל עץ שומם, בתוך יער עבות, בשמורת הטבע אלוני יצחק, ליד קיבוץ מצר. במקום שנראה כלקוח מסיפורי אגדות נהגה רויטל לשבת עם שני בניה ולספר להם סיפורים ולטוות חלומות לעתיד. בני משפחת אוחיון נרצחו על ידי מחבל פלשתיני שחדר לביתם בקיבוץ מצר, בו' כסלו תשס"ג. פינת ההנצחה ניבטת מתוך תמונה המוצגת בימים אלו בתערוכת צילומים 'ארץ זוכרת יושביה', בבית 'משפחה אחת' בירושלים. אוסף של 35 צילומים נבחרים, מתוך כ400- תמונות, של אתרי הנצחה שנאספו בארץ. מי שצילמו את האתרים הם שלושה אבות שכולים; יוסי צור, יוסי מנדלביץ' ורון קרמן, שאיבדו את ילדיהם בפיגוע הטרור באוטובוס קו 37 בחיפה, בא' באדר ב' תשס"ג. באותו פיגוע נהרגו 17 אנשים, 9 מתוכם היו תלמידים צעירים ששבו מבית הספר לביתם.
ערב פתיחתה של התערוכה נפגשנו עם מנדלביץ' וצור בבית 'משפחה אחת'.
"מטרת התערוכה הייתה להנציח את זכר היקרים בפן החיוני. להראות את המשכיותם של החיים ואת החברה שחיה לצד ההנצחה. לנעוץ משהו בזיכרון הקולקטיבי, שאדם שיעבור ליד המצבה יעצור לרגע ויזכור", אומר צור. מנדלביץ' מוסיף: "ברגע שהצטרפנו למשפחת השכול באותו יום מר, התחוור לי שההנצחה היא מרכיב מאוד חשוב של המשפחות שאיבדו את יקיריהן. זאת דרך לעבד את האובדן. כשהם רואים קיר לזכר יקירם, זה סוג של נחמה".
ברוב התמונות המוצגות בתערוכה קיים קונפליקט של עצב ושמחה, המלווה דרך קבע את אורח חייו של האדם. מנקודת מבטם של מנדלוביץ' וצור, התמונה המסמלת יותר מכל את המשכיות החיים צולמה בשוק מחנה יהודה, בירושלים. מאחורי דוכנים למכירת נעליים וירקות ניצבת על הקיר מצבה לזכרם של 16 נרצחי הפיגוע בשוק, ב30 ביולי 1997. "התמונה הזאת מסמלת בעינינו, יותר מכול, את המוטו של התערוכה, שהחיים נמשכים הלאה".
בתמונה שצולמה לזכרה של אורלי אופיר ז"ל ,16, שנהרגה בפיגוע במסעדת 'מצה' בחיפה, במרץ 2002, מופיעה אנדרטה בצורת כדורגל מפונצ'ר. על המשושים של הכדורגל מופיעים כיתובים של חבריה ומכיריה. מאחורי האנדרטה, בתוך מגרש ספורט, נראים ילדים המשחקים כדורגל. "אופיר הייתה שחקנית כדורגל במכבי חיפה. הילדים שמגיעים אחרי בית הספר לשחק כדורגל נותנים למשפחה מעט נחמה", אומר מנדלביץ'.
צור מתעכב על פני תמונה נוספת של מצבה, שצולמה בשדה התעופה בן גוריון, לזכר ההרוגים באירוע הטרור במקום, ב30- במאי 1972. באותו אירוע נרצחו 24 אנשים על ידי 3 טרוריסטים ממוצא יפני. בין ההרוגים היה גם פרופסור אהרון קציר ז"ל, מדען בעל שם בינלאומי ואחיו של נשיא המדינה לשעבר, הפרופסור אפרים קציר. מיקום המצבה נמצא מאחורי חגורה 4 בטרמינל 2. רוב הוסעים אינם יודעים היכן נמצאת המצבה, גם אלה שחלפו על פניה, לא בדיוק הבחינו בה. "במיקומן של המצבות יש גם אלמנט של צניעות. כשבונים אתר הנצחה, צריך לוודא שהוא לא יבלוט יתר על מידה, כדי שלא יפריע לאנשים ולא יגרום להם דחייה, המינון צריך להיות נכון". מכורח הנסיבות צור הפך למומחה בענייני מצבות.
חלק מההנצחה זה לאסוף מידע
החיבור בין צור, מנדלוביץ וקרמן נוצר בזכות אתר ההנצחה במקום בו אירע הפיגוע. כדי שעיריית חיפה תנציח את יקיריהם, נדרשו אישורים של כל הורי ההרוגים ושל הדיירים המתגוררים בקרבת האנדרטה. בתערוכה מוצגת תמונה של אתר ההנצחה לילדיהם. במרכזה נראה קיר ההנצחה בצורת גל (כתוצאה מהדף הפיצוץ), בחזית הקיר 17 חללים כהים משיש, כמניין הנרצחים. למרגלות האנדרטה מונחות מנורות אשר מרצדות בלילה כמעין נרות נשמה. על פני המצבה חולף עובר אורח בדרכו לענייניו, ספק אם הבחין באתר ההנצחה. "החיים נמשכים ככלות הכול", אומרים יוצרי התערוכה. "התערוכה לא באה להנציח את האבל".
"מי שחושב שלהקים מצבות זה דבר פשוט, טועה", אומר צור. כדי להקים את האנדרטה לזכר בנו הוא נאלץ לשמוע גם תגובות לא נאותות מצד הדיירים הגרים בסמוך למקום. "היו כאלה שאמרו שאם העירייה מקימה את המצבה, אז הם רוצים בתמורה הנחה בארנונה, או כאלה שכעסו כי לוקחים להם מספר מטרים משטח הגינה הציבורית".
כדי למצוא את מצבות הזיכרון יצא צור למסע ברחבי הארץ, מהצפון עד הדרום. "הבנתי שחלק מההנצחה זה לאסוף מידע". הוא צעד בכל מיני שבילים עלומים, במקומות שרגל אדם כמעט שלא דרכה בהם כדי לצלם את המצבות. הוא גם קיבל תמונות מאנשים ברחבי הארץ. הוא הקים אתר הנצחה באינטרנט, שמונה כיום כ400- אתרים, בהם נראים מצבות או אנדרטאות עוד משנת 48' (WWW.EZY.CO.IL). לכל אתר מצורפים דברי הסבר, ואף ניתן להניח פרח על המצבה. בעקבות החיפוש אחר מצבות נוצרו גם לא מעט קשרים עם משפחות ההרוגים.
מנדלביץ' וצור עומדים במקצועיות מול המצלמות וכלי התקשורת שהגיעו למקום כדי לסקר את האירוע ומסבירים את חשיבותה של התערוכה ומהות ההנצחה, אבל כשהם מתבקשים לחזור בזמן לאותו יום מר בו השתנו חייהם, הם מתגלים במלוא שבריריותם. הורים שכולים, שמפגע אכזר הרס במחי יד את אושרם.
מנדלביץ', מהנדס במקצועו, מספר על היום בו אירע הפיגוע. "בחמישה במרץ 2003 עלה יובל, בן 13 וחצי, על אוטובוס מס' 37, בדרכו הביתה מבית הספר. הוא התיישב במרכז האוטובוס. רגע לפני הפיצוץ התקשר אלי יובל לפלאפון. סיפרתי לו בדיחה, הוא צחק והספיק להגיד לי שהוא אוהב אותי, כשלפתע השיחה נותקה. רוצח מתאבד שהגיע מחברון דרך הכפר אבו דיס, בירושלים, החליט לפוצץ את האוטובוס בשעה 2 ושתים עשרה דקות. זה הרגע בו חיי השתנו. תוך מספר דקות קיבלתי טלפון מחבר של יובל, שסיפר לי שהיה פיגוע. רצתי מיד למקום האסון, אך לא יכולתי לראות דבר. אשתי ואני התפצלנו בין בתי החולים וחיפשנו, אך לא העלנו דבר. כשנפגשנו, אמרנו אחד לשני שאיבדנו אותו, זה היה ברור. תצלומי השיניים שהבאנו למכון הפתולוגי הוכיחו בוודאות כי יובל נהרג".
צור, אחראי על פרוייקטים בחברת 'אמדוקס', היה באותו יום בו אירע האסון בגרמניה, לצורכי עבודה. "בשעה 12 בצהריים קיבלתי טלפון מבני אסף. דיברנו כדקה וחצי. לאחר השעה שתיים, בעודי נוסע ברכבת מהעיר פרנקפורט לאחת הערים באיזור, התחלתי לקבל טלפונים מהארץ. הבן הגדול יותר, ששירת באותה תקופה בצבא, צלצל ושאל אותי אם שמעתי שאירע פיגוע בחיפה, עניתי שלא, אבל ליתר ביטחון ביקשתי שיוודא שכל בני המשפחה בסדר. לרגע לא עלתה בליבי מחשבה בכיוון השלילי. מהר מאוד התברר שלא ניתן להשיג את אסף. חברתו שעלתה איתו לאוטובוס עם סיום הלימודים וירדה מספר תחנות לפניו, שמעה את הפיצוץ, ראתה את האמבולנסים והבינה שמדובר באוטובוס שהם נסעו בו. היא הרימה טלפון לאשתי. כשהגעתי לארץ למחרת אותו היום, כולם כבר ידעו...".
'משפחה אחת' בשביל כולם
מיד אחרי האסון הגיעו אליהם אנשי עמותת 'משפחה אחת' והציעו את עזרתם. צור ומנדלביץ' החלו להשתתף בפעילויות של העמותה, והקשרים הלכו והתהדקו. כשעלה רעיון פרוייקט הההנצחה, הם פנו ל'משפחה אחת', וזו החליטה לתרום את מקום משכנה לקיום התערוכה.
בית העמותה שוכן בבניין אבן ייחודי ומרשים, בן שלוש קומות, בצומת הרחובות רחל אמנו וכובשי קטמון, באחת משכונותיה היפות והציוריות של ירושלים. כבר בכניסה ניתן לחוש את התכונה הרבה הקיימת במקום. בנות שירות לאומי רצות מחדר לחדר, עולות ויורדות במדרגות. מאחד החדרים יוצא דוד חטואל, שאיבד את אשתו ובנותיו בפיגוע טרור בגוש קטיף. הוא מספר כי הוא מסייע במתן יעוץ אירגוני למקום. בקומה השלישית, בחדר מעוצב כסלון, יושבת אישה מבוגרת שאיבדה את בתה בפיגוע ב'קפה מומנט' בירושלים. דינה קיט, מנהלת המשרד בבית העמותה בירושלים, איבדה שני בנים בנסיבות טרגיות. הראשון, נפטר בגיל 13 לאחר מחלה קשה, והשני נהרג במהלך שירותו הצבאי, בשנת 2001 בגוש קטיף. היא מהווה אוזן קשבת להרבה מאוד הורים שכולים. תוך כדי שיחה עימה מגיעה למקום אישה דתייה, בסביבות שנות השבעים לחייה. היא מתיישבת לשוחח עם קיט. היא מספרת שהיא אימה של טלי כהנא, שנרצחה יחד עם בעלה בנימין זאב כהנא בפיגוע ביש"ע, לפני כשבע שנים. מאז היא מגדלת עם בתה את ששת ילדיה של טלי. פעם בשבוע היא עולה לירושלים 'להתאוורר' ולנוח מעט מהשיגרה המתישה של גידול ילדים קטנים. אין לה מילים לתאר את העזרה שהיא מקבלת מעמותת 'משפחה אחת'. "לאחר הפיגוע ילדיה של טלי סירבו לצאת ללמוד מחוץ ליישוב תפוח, בו אנו מתגוררים. הם היו בחרדות גדולות מפני פיגועים נוספים, שעלולים להתרחש בדרכם לבית הספר. כיוון שלא היה ביישובנו מוסד לימודי, היינו בבעיה קשה. עמותת 'משפחה אחת' נרתמה לסייע על ידי פתיחתן של כיתות לימוד ביישוב. גם את הביגוד לילדים אנחנו קונים בחנות יד שנייה של 'משפחה אחת', אותה הקימה קיט. לאחר הפיגוע פנו אלינו כל כך הרבה עמותות והציעו עזרה, אבל לא יצא מזה כלום. רק 'משפחה אחת' הוא האירגון היחיד שסייע לנו מכל הלב".
עמותת 'משפחה אחת' הוקמה בשנת 2000 על ידי מרק ושנטל בלזברג, זוג אמריקני אמיד, שעלה לארץ בתחילת שנות התשעים. הפיגוע שהתרחש בשנת 2000 במסעדת 'סבארו' בירושלים קטע את ההכנות למסיבת בת המצווה של בתם. הם החליטו לבטל את המסיבה, ואת הכסף שנועד למימונה הם החליטו לתרום למשפחות שנפגעו באירוע הטרור. החשיפה שלהם למשפחות השכולות הובילה אותם להכרה כי יש לפעול בצורה מקיפה יותר למען אותן משפחות, והם החליטו להקים עמותה שתסייע בצרכים שמשרד הביטחון או הביטוח הלאומי לא עוזרים. שנטל בלזברג מנהלת את העמותה בפועל, בעוד בעלה מסתובב בעולם ומגייס כספים. כיום הם מסייעים גם למשפחות שכולות ממלחמת לבנון השנייה.
בנוסף למשרד הראשי בירושלים, יש להם סניפים בחדרה לתושבי הצפון, ברעננה, בגינות שומרון - לאיזור השומרון, ונציג בדרום הארץ. בנוסף לרכזי הסניפים, יש בנות שירות, מתנדבים, יועץ משפטי, רואי חשבון, ועוד. פעילויות העמותה רבות ומגוונות, וכוללות בין היתר קיום מפגשים להורים שכולים, 'אח בוגר' לילדים יתומים או לאחים שכולים. סיוע בלקיחת הילדים לפעילויות, במקומות בהם ההורים הפסיקו לתפקד. כספים למשפחות הזקוקות לתרופות או לבדיקות שאינן בסל הבריאות. בנוסף מתקיימים במרכזים של העמותה מגוון חוגים, כגון פילאטיס, יוגה, סידור פרחים, דמיון מודרך, מקהלה, שיחות על פרשת שבוע, הרצאות במגוון תחומים, ועוד. פעם בשבוע מתקיימת הקרנה של סרט. העמותה לא שוכחת גם ערבים אזרחי ישראל ועולים מחבר העמים שנפגעו בפעילויות טרור ומקיימת עבורם מפגשים בשפה הערבית והרוסית. לפני שבוע חזרה מלונדון קבוצה של אחים שכולים בגילאי 30-21, שנשלחו לנופש ע"י העמותה. האירוח התקיים בחסות הקהילה היהודית בלונדון. מספר פעמים בשנה מוציאה העמותה לוח אירועים ועיתון.
מאבק על ההכרה
סוגיית ההכרה במשפחות נפגעי טרור היא רגישה וכואבת. מדינת ישראל מסרבת להכיר ב-3500 הרוגי פעולות טרור כחלק מחללי מערכות ישראל, על כל המשתמע מכך. מאבקן של משפחות ההרוגים הוא על ההכרה. הן אינן רוצות כסף ולא כל הטבה אחרת, אלא בעיקר גילויי איכפתיות. צור ומנדלביץ' נאבקים מזה כארבע שנים, כדי שהרוגי הטרור יוכרו במניין חללי מערכות ישראל. בכנסת ה16 הם הצליחו להביא את הנושא בפני ועדת חוקה חוק ומשפט, אלא שאז הכנסת התפזרה. בעקבות סיועה של ורד סואד, יועצת ראש הממשלה לענייני חברה, מונה שופט בית המשפט העליון לשעבר יעקב טירקל כדי לבחון את הסוגייה. בקרוב אמורה להתקבל החלטה בנושא.
"אנחנו מקווים שהוא ישים סוף להחלטה הפוגענית שמפרידה בין דם לדם", כואב מנדלביץ'. "השכול של אזרחים שנפלו מידי אויב תמיד נדחק הצידה, עוד מימי קום המדינה, בהתקפות הפדאיון, בפיגועי הטרור של 1967, ועוד. 70% מהחללים שנפלו בידי אויב הם אזרחים. אנשים שנפלו בגלל שהמדינה לא השכילה לשמור עליהם. צריך לתת להם את הכבוד הראוי. חייל צה"ל שנהרג בפיגוע, מוכר כחלל צה"ל, משהו לא בסדר פה. אם אנשי השגרירות הישראלית שנהרגו בפיגוע בבואנוס איירס, ארגנטינה, נחשבים כחללי מערכות ישראל, אין סיבה שהרוגי הטרור לא ייחשבו ככאלה. נושא ההנצחה הוא אין סופי. עד היום לא קם כל גוף או פרוייקטור שייקח על עצמו את הטיפול בנושא השכול האזרחי. רוב ההנצחות הן פרטיות. אנחנו למעשה עושים את העבודה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. לפני שנתיים פנינו לביטוח הלאומי וביקשנו להתחיל עם פרח שיונח ביום הזיכרון על קברי יקירנו, כמו ששמים על קברותיהם של חללי מלחמות ישראל. להפתעתנו התברר, שהם אפילו לא יודעים איפה קבורים חללי הטרור".
צור מוסיף: "לאחר מות בני חיפשתי רעיון שדרכו אוכל להנציח. חשבתי שיהיה מקום מסוים שיתן לי מידע. לקח לי מספר שבועות להבין שאין מאגר מידע כזה. היינו רוצים שהביטוח הלאומי יתעסק בזה".
"כל הפעילויות שאנחנו עושים זה כדי שלא ישכחו את הילדים", מציינים צור ומנדלביץ'. הנושא של ההנצחה הוא יומיומי. התחלנו בהקמת המצבה, המשכנו בפרוייקט הצילום, אחר כך הרמנו אתרי אינטרנט אישיים, ואז באו ההנצחות בבתי הספר ובניית גן משחקים על שם הילדים. שנה שעברה יצאנו יחד למאבק נגד הקרנתו של הסרט 'גן עדן', שעסק ביומיים האחרונים בחייהם של שני מחבלים מתאבדים, לפני שהם יוצאים לבצע פיגוע. הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרטים בברלין, ואנחנו נאבקנו על כך שלא יזכה גם לאוסקר הנכסף.
במקביל, כל אחד מאיתנו מקיים פעולות הנצחה בנפרד, במתכונת המתאימה לו". צור מספר כי יזם פרוייקט של איסוף אבנים מכל העולם. מכיוון שבנו אסף כבר לא יזכה לטייל בעולם, הוא רוצה להביא את העולם אליו. כ1000- אבנים כבר נאספו מכל קצות תבל. כחלק מן ההנצחה, הוא הביא לפני כשנתיים, בתום מסכת טיפולים, ילד נוסף לעולם. "יש לי פתאום תעסוקה של 24 שעות ביממה, בעיקר לאשתי", הוא אומר.
כשהם נשאלים איך המשפחה מגיבה לעיסוק היומיומי שלהם בהנצחה, הם עונים כי כל אחד לקח את האובדן לכיוון אחר. אשתו של צור עסוקה בגידול הילד הקטן, בעוד אשתו של מנדלביץ', העובדת בשירות המדינה, משקיעה את כל מרצה בפיתוח אמצעים להגנה מפני טרור. "כל המשפחה נרתמה למען הסוגייה של הקמת גדר הביטחון. אנחנו עורכים הרבה מאוד פעולות הסברה בנושא, בארץ ובחו"ל. מי שחווה זאת פעם אחת, יעשה הכול כדי שלא לחוות זאת פעם שנייה", אומר מנדלביץ'.
כשהם נשאלים לשמה של התערוכה, 'ארץ זוכרת יושביה', משיב צור, כי התערוכה היא העברת מסר. "יש פה משפחות שאיבדו את היקר מכול, משום שהמדינה נכשלה בהגנה עליהם. יש להם את כל הסיבות שבעולם לכעוס ולהיות ממורמרים, ובמקום זאת הם מחליטים להיטיב עם הקהילה. לתרום פסל, לבנות מקום מסוים, כשבתמורה הם רק מבקשים שהחברה תזכור מדי פעם את החללים".