תיעוד הנצחות חללי טרור פרוייקט לזכרו של אסף (בלונדי) צור הי"ד ארץ זוכרת יושביה
לאתר ההנצחה לזכרו של אסף צור (בלונדי)
« להנצחה הקודמת   |   חזרה לדף הקודם   |   להנצחה הבאה »
22/01/1995

מזרחית לצומת בית ליד

מקום פיגוע:

בית ליד פיגוע כפול

יישוב הנצחה:

כפר יונה

איזור הנצחה:

שרון וחוף

סוג הנצחה:

אנדרטה

הנח פרח על ההנצחה » קישור למפה

ביום ראשון העשרים ושנים בינואר 1995 עמדו עשרות חיילים בצומת בית-ליד בדרכם לבסיסם, בשעה 09:30, מחבל-מתאבד פוצץ מטען נפץ שנשא על גופו בסמוך לנקודת השק"ם שהמתה חיילים.

אחרי כמה דקות מחבל-מתאבד שני שהיה במקום פוצץ מטען נפץ שני.

בפיגועים נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד, ורבים נפצעו.

נכון לאמצע 2007, האנדרטה עומדת במקומה המיועד לאחר שבחודשים האחרונים בוצעו במקום עבודות רבות, אמנם עבר זמן רב מידי אך לבסוף הוקמה האנדרטה והמתחם שסביבה כהנצחה ראויה לנופלים.

 

סיפורה של האנדרטה בבית ליד יכול להיות דוגמא מצוינת ליחסה של המדינה ושל הרשויות להנצחה ולמכשולים שמערימים על המשפחות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמר שנכתב ביוני 2008 מביא ראיון עם יו"ר העמותה על תלאות הקמת האנדרטה:

 

 

בתמונה מובא מודל התכנון של אתר ההנצחה

 

 

כתבה בעניין של אור גלזר התפרסמה בזמנו (שנת 2002) באתר NRG, והיא מוביאת כאן, מפאת הזמן הארוך שחלף הלינק לכתבה כבר לא קיים.

 

שבע שנים מנסות משפחות הרוגי הפיגוע בבית-ליד להקים אנדרטה לקורבנות הפיגוע 

אור גלזר

500 מטרים מזרחית לצומת השרון-בית-ליד עמד עד לפני מספר שבועות שלט צבעוני גדול ודהוי: "כאן תוקם האנדרטה להנצחת חללי הפיגוע בבית-ליד". לא צויין שם תאריך, מתי תוקם. אולי בגלל שמישהו צפה את העתיד להתרחש ולא רצה להתחייב על זמן. אפילו השלט לא החזיק מעמד, והתעופף עם הרוח. היום מפוזרים חלקיו על האדמה, ליד העמוד שהחזיק אותו.
שבע שנים עברו מאז פיגוע התופת בצומת בית-ליד. בחודשים הראשונים אחריו השתתף כל העם באבלן של 22 המשפחות ששכלו שם את יקיריהן. מאז, ובסערת גל הפיגועים הגדול, נשארו המשפחות לבדן. ואל הכאב הזה נוסף קושי חדש: התמודדות מול ביורוקרטיה אטומה בדרך להקמת אתר ההנצחה.
22 בינואר 95'. עשרות חיילים ממתינים בתחנות האוטובוס בצומת בית-ליד. סמוך לשעה תשע בבוקר מחריד פיצוץ אדיר את המקום, מחבל מתאבד מפוצץ עצמו בתוך קבוצה של חיילים העומדים סמוך למזנון. דקות מעטות אחר-כך, בעוד חיילים ועוברי אורח מגישים עזרה לנפגעים, מזעזע פיצוץ נוסף את הצומת - מחבל מתאבד שני מציג למדינת ישראל את שיטת ההרג השטנית של הפיגוע הכפול.

22 בני אדם, רובם חיילים, נהרגו באחד הפיגועים הקשים שידעה ישראל.22 משפחות נוספו למשפחת השכול.
מתוך ההתכנסות הפנימית של כל משפחה בעצמה, ומתוך ההתמודדות הפרטית עם הכאב, עלתה יוזמה של כמה ממשפחות הנרצחים, חודשים ספורים לאחר הפיגוע: הן ביקשו להנציח את זכר יקיריהם באמצעות אתר זיכרון שישמש מקום התכנסות.

בראש היוזמה עמד עופר רוזן שאיבד בפיגוע את בתו, סגן עדי רוזן ז"ל, קצינת תנאי שירות בבסיס הצנחנים בשא-נור. באותו בוקר לא היתה אמורה עדי להגיע לבסיסה: כמדי יום ראשון התכוונה לנסוע לירושלים, לשיחה עם קצינת תנאי השירות הפיקודית, "אבל בגלל שהיתה צריכה להיות ביקורת בבסיס ביום שני, היא בכל זאת נסעה לשם", אומר רוזן.
בביתה של משפחת רוזן במושב ביצרון מוצבות תמונותיה של עדי בסלון. בארון מיוחד נשמרים האלבומים, המחברות והכתבות שפורסמו מאז הפיגוע. "כמה חודשים אחרי התחלתי לחשוב שאי-אפשר לעבור על זה ככה סתם", אומר רוזן. "זה היה פיגוע כל-כך גדול וקשה, עם שני מתאבדים, וחשבתי שחייבים לעשות משהו".
אחרי שלושה חודשים הציע רוזן למשפחות שכולות נוספות את רעיון אתר ההנצחה. המשפחות הראשונות איתן דיבר היו משפחת דגן מכוכב יאיר, ששכלה את עילי ז"ל, ומשפחת רוזובסקי מקדימה, ששכלה בפיגוע את דמיאן ז"ל. המשפחות פיחתו את הרעיון, והפנו בקשה בנושא לאפרים דרעי, ראש המועצה המקומית כפר יונה, שצומת בית-ליד נמצא בתחום שיפוטה.

מועצת כפר יונה נרתמה לעזרת ההורים. "נוצר קשר מאוד חזק עם המועצה", אומר רוזן. דן לוין, מזכיר המועצה: "הרגשנו מחויבות לתרום למשפחות האסון". המועצה אישרה מיד את הקמת האתר המתוכנן, ואף הוסיפה התחייבות לתחזק את האתר, אחרי שיוקם.
עם הסכמת המועצה המקומית, החלו ההורים לקדם את הרעיון. הפגישה הראשונה של הוועד הציבורי היתה בדצמבר 96', בבית סוקולוב בתל-אביב. נכחו בה נציגיהן של כמעט כל המשפחות השכולות, נבחרו שבעה הורים לוועד פעולה, והוקמה 'העמותה להנצחת חללי בית-ליד צומת השרון', שהגדירה לעצמה שלוש משימות עיקריות: גיוס כספים להקמת אתר ההנצחה, הסדרת האישורים המתאימים להקמתו, ובחירת אמן ורעיון לעיצוב האתר.

המשימה השלישית היתה פשוטה יחסית. העמותה, בשיתוף מועצת כפר יונה, פירסמה מכרז בו השתתפו 14 אמנים, אבל עוד לפני פרסום המכרז כבר הגיעה למועצה יוזמה ראשונה, של האמנית שרה קונפורטי, תושבת כפר יונה. "כששמעתי על מה שקרה הצעתי לעשות אנדרטה" , היא אומרת. "הגשתי את ההצעה כמה ימים אחרי האירוע".
המכרזנפתח, והוועדה בחרה בהצעתה של קונפורטי.
הפסל שעיצבה קונופרטי מורכב מסולם מתכת גדול העולה לכיוון הרקיע לגובה של 30 מטרים, שעל שלביו 22 דמויות, הנראות מטפסות אל השמיים. "הדמות הראשונה היא הגבוהה ביותר, כשניים וחצי מטר, והדמויות הולכות וקטנות, כשהאחרונה היא הקטנה ביותר", מתארת קונפורטי. "הרעיון הוא שכמה שינסו להכות בנו, אנחנו יותר חזקים ויותר עצומים, שאי-אפשר נגדנו".

הדמויות שאמורות להרכיב את הפסל מוכנות זה זמן, ומעלות אבק במחסן סגור.
המכשול הכספי משימת גיוס הכספים למימון הקמת אתר ההנצחה היתה מורכבת יותר. עמותת ההנצחה אמדה את עלות ההקמה בכ2.5- מיליון שקל. ראשיה נפגשו עם הפרסומאי רון סייג, שנרתם לסייע. "הרגשנו שיהיה לנו לכבוד לסייע בהתנדבות למפעל זה", הוא אומר. "רצינו להקים ועד ציבורי, שיתרים לעמותה". וכך, ביוזמתו של סייג ובתמיכתו הצמודה, הקימו חברי העמותה ועד ציבורי לסיוע באיסוף הכספים.

כבר בשלבים הראשונים התנדב נשיא המדינה לשעבר, חיים הרצוג ז"ל, לעמוד בראש הוועד. הוא השקיע מאמצים רבים באיסוף הכספים, והצליח לגייס סכומים נכבדים מחברות ובעלי עסקים בישראל, כמו גם חברי ועד, ביניהם אנשי עסקים, חברי-כנסת, אמנים ואישי ציבור.

אחרי פטירתו של הרצוג פנה סייג לנשיא לשעבר יצחק נבון, וביקש ממנו לעמוד בראש הוועד. נבון הסכים, למרות שהודיע מראש כי בשל עיסוקיו הרבים ובשל המרחק, יהיה לו קשה לסייע. "נעניתי לבקשתם מתוך כבוד לפונים אלי", הוא אומר היום. בשנת 99' אירגן רון סייג, יחד עם חברי הוועד הציבורי, ערב התרמה גדול בהיכל התרבות בתל-אביב. אמנים רבים הסכימו להופיע בהתנדבות, והכסף שנאסף ממכירת הכרטיסים הועבר לקופת העמותה. אלא שמאז אותו ערב הצטמקה הפעילות הציבורית של הוועד. האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, יחד עם כמות פיגועי התופת ששטפה מאז את הארץ והזמן שעבר, השכיחו את הפיגוע בבית-ליד מהציבור, ומרוב חברי הוועד הציבורי. "זה שנים שלא היה קשר בין העמותה וביני", מודה נבון. "לצערנו הרב, מאז האסון הקשה בבית-ליד חווינו אירועים קשים ביותר, בייחוד בתקופה האחרונה, ויש כנראה גם קושי אובייקטיבי בתנאים אלה לייחד את תשומת הלב הציבורית למקרה מסוים אחד".

עורך-הדין דב שילנסקי, לשעבר ח"כ ויו"ר הכנסת, הוא בין חברי הוועד שעוד שומרים על קשר עם חברי העמותה. "לנו יש בן מגולני שנפל ביום כיפור", מסביר שילנסקי, "אני יכול להבין יותר מאחרים. אני רגיש לנושא השכול, נושא עם ישראל וארץ ישראל קרוב ללבי".

אל התרומות, שנאספו בערב ההתרמה ולפניו, התווספו סכומים כספיים שקיבלה העמותה מקרן משרד הביטחון וקרן העזבונות הממשלתית. סכום הכסף שנאסף עד היום, קצת יותר ממיליון שקל, יספיק להקמה ראשונית של תוכניות אתר ההנצחה, אך לא לכל התוכנית.


המכשול הביורוקרטי


הקושי בגיוס הכספים מתגמד אל מול הקושי הגדול יותר, והפחות צפוי - שלב האישורים. לכאורה, נראה כי הקמת אתר הנצחה כזה היא צורך חשוב והגיוני שקשה לחלוק עליו. המקום - צומת בית-ליד, שופע חלקות פנויות, שאינן שטח בנוי. אך המציאות מול הגופים הביורוקרטיים בישראל נעשית מסובכת מאין כמוה. עובדה: שבע השנים שחלפו מאז הפיגוע בבית-ליד, עדיין לא הביאו להקמת האתר.

נחזור להיסטוריה: בספטמבר 95' פנתה עמותת ההורים במכתב אל שר הבינוי והשיכון דאז, בנימין בן-אליעזר, וביקשה למצוא שטח סמוך לצומת, על-מנת להקים בו את האתר. "מיד קיבלנו ממנו תשובה שהוא מסכים, ומינה את מנהל מחוז מרכז של מינהל מקרקעי ישראל, משה אדרי, על-מנת שיסייע באיתור מקום", אומר רוזן.
ואכן, עוד באותו חודש פנה איתן כבל, יועצו של בן-אליעזר, אל משה אדרי, מנהל מחוז המרכז במינהל. "הנכם מוזמנים כחברים בצוות איתור להקמת אתר הנצחה לחללי הפיגוע בבית-ליד", נכתב בפנייה. באותו מכתב מינה השר את אדרי לעמוד בראש הצוות, והורה לו להגיש המלצות עד לסוף אוקטובר, אותה שנה.
רוזן: "אדרי לא כינס את הוועדה הזאת. במינהל לא זוכרים בכלל את המכתב. התיעו ד בנושא אתר ההנצחה קיים, הם אומרים, משנת 97' והלאה, ואדרי כבר מזמן לא עובד שם. אומרים גם שהטיפול הועבר לוועדת העסקות, שבסמכותה לאשר קרקע שלא בדרך מכרז. אבל זה היה רק בשנת 97'. נוכחנו לדעת שאם לא נעשה דברים לבד, הוועדות האלה לא יועילו לנו". חודשים חלפו, דבר לא קרה. על-מנת לנסות ולזרז את ההליכים, פנתה העמותה אל מי שהיה שר התשתיות הלאומיות, אריאל שרון, וזה פנה מיד אל המינהל ודרש למצוא במהירות שטח לאתר ההנצחה.
אז התכנסה הוועדה של מחוז המרכז במינהל מקרקעי ישראל, ואישרה את ההצעה באופן כללי, אך טרם הקצתה שטח לבנייה. רוזן המשיך לדרוש טיפול. "היה להם קשה, לא יודע בדיוק למה".
ביוני 97', אחרי בדיקה, הציע המינהל שטח המרוחק כקילומטר ממקום הפיגוע, מזרחית לצומת בית-ליד. העמותה הגיעה לשטח והחלה בעבודות המדידות והתכנון. באותו חודש, לאחר שנמצאה הקרקע המתאימה, העבירה העמותה, יחד עם מועצת כפר יונה, את תכנוני הבנייה לוועדת הבנייה שרונים, שבסמכותה לתת היתרי בנייה לרשויות המקומיות באזור, כולל התוכנית לשינוי ייעוד הקרקע. התוכניות הוגשו ביוזמתן ועל חשבונן.
עדנה לוהר-רינדה, מנהלת מחלקת התכ נון בשרונים, טיפלה בתיק באופן אישי ונתנה לו עדיפות עליונה. "התוכנית קיבלה עדיפות עליונה למרות תוכניות רבות המתקבלות במחלקה, ודורשות טיפול מתמשך ורב, טרם אישורן", היא אומרת.
בתוך חודש כונסה ועדת שרונים, אישרה את התוכניות והמליצה להעביר אותן לטיפול בוועדה המחוזית של משרד הפנים, שגם היא היתה צריכה לאשר את האתר. העברת החומר נעשתה במהירות האפשרית, על-מנת שלא לעכב.
אבל אז התגלתה הבעיה: "התברר שהמגרש מצוי באזור שיועד להרחבת הכביש", אומרת שרית קונדריאה, האדריכלית שהכינה את תוכניות האתר עבור העמותה.
בשרונים הבהירו לעמותה כי השטח שהוצע להם על-ידי המינהל, מזרחית לצומת, אינו מתאים לבנייה מכיוון שהוא קרוב מדי לכביש. "היה צריך להרחיק את המגרש, וכל דבר לוקח שבועות. הוועדה (שרונים) צריכה לאשר והמינהל צריך לאשר", אומרת קונדריאה.
בפנייה חוזרת אל המינהל ביקשה העמותה שטח מתאים אחר, וקיבלה חלקה חדשה, מרוחקת מעט יותר מהחלקה הקודמת. אלא שגם חלקה זו נמצאה קרובה מדי לכביש.
"איך יתכן שבמינהל מקרקעי ישראל לא ידעו שהשטח קרוב מדי לכביש, ולכן לא מתאים?", תוהה עופר רוזן, יו"ר העמותה. "כבר אז חייתי בהרגשה שהם (המינהל) בטוחים שנפרוש בגלל הקשיים".

 

המכשול החוקי


שוב נאלצו חברי העמותה לחזור אל המינהל, על-מנת לקבל חלקה חדשה. "ישבנו איתם בישיבות וזה היה בלתי-אפשרי, כי אתה מתמודד עם שטויות", אומרת נורית דגן, שאיבדה בפיגוע את בנה, עילי ז"ל. רוזן: "כל תשובה מהמינהל לקחה חודשים".
לבסוף, באפריל 99', מצאו במינהל חלקה מתאימה במרחק של 60 מטרים משפת כביש 57. בשרונים יכלו הפעם לאשר את התוכניות. "זה באמת היה שערורייתי. לקח ארבע שנים עד שהוחלט סופית על המיקום. זמן לא סביר לחלוטין", אומרת קונדריאה. בהמשך שוב נאלצה קונדריאה לבצע שינויים בתיכנון, בעקבות דרישות הבנייה שדרשו הסדרת מקומות חנייה באתר. גם כאן עברו חודשים עד שנמצא פתרון.
ביוני 99' כבר נשלחו האישורים לתוכנית משרונים לוועדת הבנייה המחוזית של משרד הפנים, ובמקביל אל המינהל - השלב הראשון באישור התוכניות. "על-מנת לקדם את אישור התוכנית כמבוקש, נהגנו לפנים משורת הדין ובו בזמן ביצענו משלוח לשני הגופים", מסבירה לוהר-רינדה, ששמרה כל הזמן על קשר עם עופר רוזן, ועדכנה אותו בהתפתחויות. היתה זו היא שנדרשה להסביר לו את העיכובים הרבים.
הדרישות בחוק המשיכו לטרטר את העמותה. "לכל דבר צריך להכ ין תוכניות ולקבל אישורים", אומרת קונדריאה. "ממכבי אש, ממשרד הבריאות, מהמשרד לאיכות הסביבה ועוד. אתה מתחיל לרוץ אחרי כל מסמך".

 

מכשול האדישות


כשנראה היה שהכל עומד להסתיים, פסלה הוועדה המחוזית של משרד הפנים את התכנון. הסיבה: התוכניות כללו גם שירותים, ומשרד הבריאות מצא שבשטח האתר אין קו ביוב. כדי להתגבר על הבעיה הציעו חברי העמותה להעמיד במקום תאי שירותים כימיים, עד שיוקם במקום קו ביוב.
במקביל, פנתה העמותה לגוף נוסף שחותמתו היתה דרושה לתהליך האישור - המועצה לאתרי הנצחה של משרד הביטחון. זו, על-פי הנהלים, זקוקה לאישור ועדה במשרד הפנים לפני שתוכל לאשר את הפרויקט בעצמה.
בוועדת הבנייה המחוזית של משרד הפנים שקלו את הצעת העמותה לפתרון בעיית הביוב, ולאחר חודשים הגיעה התשובה המשמחת - ההצעה התקבלה, האישור ניתן. מכאן נפתחה גם הדרך לקבלת האישור ממשרד הביטחון. בינואר 2000 העבירה ועדת הבנייה המחוזית של משרד הפנים מכתב אל שרונים, בו אושר השלב הראשון, והורתה לשרונים להמשיך בשלב השני, תוכנית מתן התוקף לתכנונים.
תוך ימים אחדים דאגו בשרונים להכנת התוכניות של השלב השני, ולהעברתן חזרה לכל הגופים הנוגעים בדבר, "רק שיאשרו כבר", כדברי לוהר-רינדה.
מכאן עבר הטיפול למחלקת ההיתרים בוועדת שרונים. שם עסקו בשלב השלישי - תוכניות ה הגשה. שוב היה צורך להגיש תוכניות לוועדה המחוזית של משרד הפנים ולמינהל. אבל באותם ימים הסעירה פרשה חדשה את המדינה: בעקבות קריסת תיקרת הפל-קל באולמי 'ורסאי' בירושלים, במאי 2001, נסגרו מקומות ציבוריים רבים שנמצאו מסוכנים. משרדי מחוז המרכז של מינהל מקרקעי ישראל בתל-אביב נסגרו גם הם בפני הקהל. "לא הצלחנו להשיג את המינהל", אומר רוזן.
דב שילנסקי, חבר הוועד הציבורי, ניסה גם הוא לעזור: "הרמתי טלפון לכל מיני גורמים והתרגזתי. כעסתי. אני לא חושב שמישהו עשה בכוונה, אלא מתוך אדישות, חוסר רגישות וחוסר התחשבות". לאחר לחצים רבים של העמותה, בתמיכתה של ועדת שרונים ואחרים, נתקבל האישור המיוחל ממינהל מקרקעי ישראל.
"מיד אחרי שחתמו לי על האישור במינהל התקשרתי לשרונים. שם קיבלו אותי מיד עם כל האישורים והחתימו את כל מי שצריך על ההיתר", מספר רוזן על קבלת האישור הסופי, באוגוסט 2001. לוהר-רינדה: "המוטו היה, לכל אורך הדרך, לדחוף את הפרויקט כמה שיותר מהר. כולנו נלחמנו על זה".
במינהל מקרקעי ישראל, אגב, רואים את הדברים אחרת: "המינהל רואה חשיבות רבה בהקצאת קרקע לחללי אסון בית-ליד ועשה כמיטב יכולתו לקידום התוכנית", אומרים במשרד הדוברת. "יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי תהליכי תכנון והקצאת קרקע הם תהליכים ממושכים בשל מורכבותם ומעורבותם של גורמים רבים. התיאום בין הגורמים השונים יוצר לעתים עיכובים בהקצאת הקרקע שעשויים להימשך שנים".
רוזן אינו משתכנע: "אני מאוד מאוכזב מהמינהל, מהרשויות", הוא אומר. "חוץ מוועדת בנייה שרונים שהלכה לקראתנו, כל שאר הרשויות שמו לנו בלי סוף רגליים. אילו ידעתי שזה מה שצפוי, הייתי הולך על משהו יותר צנוע. אבל אחרי הפיגוע הרגשתי שכל המדינה בוכה איתי, שכולם יעזרו".
דגן פחות נחרצת, במיוחד על רקע התקופה הנוכחית: "כל יומיים יש פיגוע, אנשים מתחילים להיות אדישים. אז שומעים על עוד פיגוע, ועוברים לפרסומות. אני לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד".
מה שבטוח, קשה לקבל את העובדה שגופים ציבוריים במדינה, במקום להקל על כאבן של המשפחות, מוסיפים עליו. דגן: "זרקו אותנו מאחד לאחד במשך שש שנים. מדינת ישראל לא טובה בדברים האלה, גם אם איכפת לה או מראה שאיכפת לה".

 

סוף דבר (?)


לפני חודשים אחדים, כשהאישורים בידיהם, חתמו חברי העמותה על חוזה עם חברת בנייה שאמורה היתה להקים את אתר ההנצחה. למרות שכבר התגברו על מנגנוני הביורוקרטיה הכבדים, הבעיות לא פסקו. "החברה האחרונה שפנינו אליה משכה אותנו יותר מחצי שנה ודרשה תוספת כסף", אומר מרקו לוי, אביו של אייל ז"ל, גזבר העמותה. "פתחנו את המכרז בחזרה".
היום עומדת העמותה בפני מכרז חדש, בו תיבחר חברת בנייה שתקים את האתר, שישתרע על שטח של 3.5 דונמים ויכלול את הפסל הגדול של קונפורטי. מלבד הפסל ייבנה באתר מרתף גדול, ובו חדרונים להנצחת כל אחד מההרוגים. בחוץ ייבנה אמפיתאטרון, בו ייערכו טקסי האזכרה השנתיים. ביצוע התוכניות האלה תלוי, כמובן, בכסף. "אנחנו מאמינים שעם התחלת הבנייה אפשר יהיה לגייס עוד כספים", אומר לוי. "ואני מקווה שהכל יושלם עוד לפני שנלך לעולמנו".

* לפניות ל'עמותה להנצחת חללי בית-ליד': השפלה 7, כוכב יאיר ת.ד 591, מיקוד 44864, טל' 052-597419 :

 

180 שקלים יקרים


לצד אדישותם של הגורמים הרשמיים, יודעים בעמותה לספר על רגישות ואיכפתיות של האדם הפשוט.
עופר רוזן מספר על מכתב שקיבל לא מזמן מאדם מירושלים: "הוא כתב שראה את המודעה שלנו לקראת טקס האזכרה בינואר השנה, והיא נגעה ללבו. הוא רצה לתרום לנו כסף, אבל באותה תקופה, כך כתב, הוא היה מובטל, סיים עבודה אחת וחיכה למצוא עבודה חדשה.
"לאחרונה מצא עבודה, ומאחת המשכורות הראשונות שלו שלח לנו תרומה, צ'ק על סך 180 שקל. הסכום פחות משמעותי במקרה הזה, כמו העובדה שהיה איכפת לו, שהוא זכר אותנו, וברגע שיכול היה להרשות לעצמו, תרם את הכסף".

 

 

 


מונצחים:


הנח פרח על ההנצחה »
  1. פרח לחללים
    11/10/2007  רונית אהרון  
  2. פרח למלאכים שאינם
    01/01/2008  אתי מ  
  3. ת.נ.צ.ב.ה
    05/01/2008  יפתח  
  4. פרח לזכר הפרחים שאינם
    07/01/2008  ליאת  
  5. פרח לחללים
    07/01/2008  יפתח ס  
  6. יהי זכרם ברוך
    22/01/2008  שרון  
  7. לא אשכח!
    26/01/2008  גרנותמרגלית  margoss@walla.com
  8. נזכור
    29/01/2008  רותם לוי  
  9. לזכרם! ולדני...
    30/01/2008  תמר  
  10. דמעה
    13/03/2008  מיכאל  mikhaelrosenberg@Gmail.com
  11. יום שלא ישכח...
    04/05/2008  גליה  
  12. לזכור ולא לשכוח !!!
    05/05/2008  מיכל  
  13. לזכרם
    05/05/2008  שייקה  
  14. יהי זכרם ברוך. הייתי שם.
    06/05/2008  אסף  
  15. לא שוכחים
    27/05/2008  דפנה  
  16. יהיה זכרם ברוך
    27/05/2008  רז  editor@gmail.com
  17. עוד צעד בסולם
    27/05/2008  דוד יזרעאל  nadir_iz@yahoo.com
  18. פרח לרפי
    28/05/2008  מיכל  
  19. לזכרו של האהוב רפי מזרחי
    30/05/2008  מיכל מזרחי  
  20. פרח לחללים
    18/11/2008  אנונימי  
  21. זוכרת
    27/04/2009  טל רפאלי  
  22. יהי זכרם ברוך
    27/04/2009  איתן פיטוסי  eitanf3@walla.com
  23. ת.נ.צ.ב.ה
    07/06/2009  יובל מוצפי  yuvali_888@walla.com
  24. החברים שאינם עוד
    19/04/2010  מנדל  mendelbok@gmail.com
  25. לעולם לא אשכח
    23/06/2010  זיתוני מוריס  moris@solgar.co.il
  26. לזכרם
    07/10/2010  מיכל  or_1404@netvision.net.il
  27. יהיה זכרם ברוך
    24/01/2011  נועה ורז  
  28. ת.נ.צ.ב.ה
    08/05/2011  נועה  
  29. יהי זכרם ברוך
    09/05/2011  עדי נוי  
  30. פרח
    04/12/2011  אוהד  
  31. פרח
    04/12/2011  עמית  
  32. פרח
    04/12/2011  איתי  
  33. נזכור ולא נשכח!
    04/12/2011  רון  
  34. רפי מזרחי הנסיך
    21/01/2012  מיכל  Liel_bel@walla.Com
  35. זכרון
    23/02/2012  שני  
  36. פרח
    07/04/2012  נועה  
  37. לזכרך רפי מזרחי
    24/04/2012  מעיין בבאני  maayabab@pelephone.loc
  38. לזכרך רפאל המלאך וכל אלה שהלכו איתך...
    24/04/2012  רינה בכר אברהם  arinata1@walla.com
  39. צעיר לנצח
    24/04/2012  יפעת בועז  ifat78@hotmail.co.il
  40. ת.נ.צ.ב.ה
    24/04/2012  מיטל נוימרק  meital_noy@walla.co.il
  41. פרח ליניב
    04/05/2012  מיכל  
  42. יום שלא אשכח לעולם
    21/01/2013  א  
  43. יהי זיכרו ברוך
    22/01/2013  מירי פירסטנברג  Miri378@bezeqint.net
  44. לזכרו של רפי המלאך שלי
    25/01/2013  מיכל  Liel_bel@walla.com
  45. לזכרם
    14/04/2013  אורית  
  46. רפי מזרחי נשאר צעיר לנצח
    15/04/2013  קרן  
  47. yehi zichrechem baruch
    12/05/2014  el  elaschl@hotmail.com
  48. הכן אתם חברים היקרים שלי
    12/01/2015  הראל  
  49. פרח לחברייו הניספים של אבי
    05/05/2016  דוד  david.lev2001@gmail.com