תיעוד הנצחות חללי טרור פרוייקט לזכרו של אסף (בלונדי) צור הי"ד ארץ זוכרת יושביה
לאתר ההנצחה לזכרו של אסף צור (בלונדי)
« להנצחה הקודמת   |   חזרה לדף הקודם   |   להנצחה הבאה »
26/07/1938

בית עלמין ישן של משמר הירדן

מקום פיגוע:

משמר הירדן

יישוב הנצחה:

משמר הירדן

איזור הנצחה:

גולן וצפון

סוג הנצחה:

בית עלמין

הנח פרח על ההנצחה » קישור למפה


ב-1938 הרסו הערבים את מיתקן המים שסיפק מים למשמר הירדן, ומשום כך נאלצו האיכרים לרדת אל מעיין ליד הירדן כדי להביא מים למושבה. 26.7.1938 ירד חיים גרבובסקי בן ה-40 ובנו מנחם בן ה-16 אל המעיין להביא משם מים בחביות. בדרכם חזרה למושבה נתקלו בכנופיה ערבית מזויינת שהתקיפה אותם ביריות.
האב ובנו נרצחו על ידי הכנופיה במקום. על גבי המצבה המשותפת שהוקמה על קבר השניים נכתב: "הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו".
כחודשיים לאחר מותו ילדה רבקה אשתו בן נוסף וקראה לו על שם בעלה ובנה: חיים-מנחם.

 


סיפורו של הבן חיים מנחם ושל המושבה משמר הירדן מובא באתר INN, בלינק יש את הסיפור המקורי שמובא גם כאן.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/1383

גזע הנופלים
מאת רויטל שנור


זהו סיפור של גבורה בשדות הקרב והתבואה של המושבות הראשונות. סיפור של ילד שגדל יתום מאב, שאחיו נרצח ואחיו האחר נפל בקרב. של אישה ששכלה בעל ושני בנים, שנפלה בשבי הסורי ושבה ממנו אל בית חרב ומשק הרוס, ומצאה עצמה ללא גיבוי מהמדינה. בלית ברירה היא פנתה לעבודות ניקיון ושוב, בעשר אצבעותיה, הרוויחה את לחמה. זהו סיפורה של הארץ הזו המגדלת אנשי חיל ונשות ברזל, אנשים עשויים ללא חת, שלא בוחלים בעבודה קשה ולא יראים מפני כנופיות של שודדים ורוצחים. אנשים המוכנים למות למען הארץ ולחיות למענה, גם חיים קשים.

חיים מנחם גרבובסקי, שנקרא על שם אביו ואחיו המתים, הוא גבר בשנות השישים לחייו. את אגדת חייו הוא מוכן לספר "בקיצור". "בקיצור" הוא אומר שוב ושוב, מנסה לתמצת סיפור ארוך וסבוך במשפטים ספורים. חיים מנחם נולד לאימו לאחר שאביו חיים ואחיו מנחם נרצחו בשדות משמר הירדן. הוא גדל כילד יתום מאב במושבה. אגדת חייו מתחילה כבר לפני מאה שנה, כאשר הגיעו סבו מצד אביו ואבי סבו מצד אמו להתיישב בראש פינה.

לקבל את פני המשיח


אהרון דב פינשטיין נולד בליטא וכילד בן 12 נחטף לצבא הרוסי כקנטוניסט. במלחמת קרים נמלט לצרפת, ואז החליט לעלות לישראל. ליד סוריה נטרפה ספינתו והוא צף על גבי קרש והגיע לסוריה, שם פתח בית מסחר לטקסטיל ועשה חיל בעסקיו. אולם גם שם לא מצא מנוחה לנפשו והוא החליט לעלות לארץ.

חיים מנחם מספר: "סבתי אמרה לו אז: 'במשפחתי מקובלת מסורת לפיה המשיח יביא את כל היהודים ארצה', והוא שאל אותה: 'אם לא יהיו יהודים בארץ, מי יקבל את המשיח?' סבי הגיע לראש פינה כשהיו בה רק כמה משפחות רומניות, והוא בנה את ביתו במרחק מה מהן. הוא רצה לשדר ליושבי הסביבה ביטחון ועצמאות, ולכן לא נצמד לגוש המתיישבים. הוא הקים במושבה משק גדול, ולעשרת ילדיו נהג לומר: 'לא פרופסורים דרושים לנו בפלשתינה, אלא פלחים פשוטים שמזונם פת קיבר וזיתים ולבושם כתונת מבד ערבי'. ואמא אכן עבדה במשק בחריצות רבה".

מנחם גרבובסקי עלה מאוקראינה לארץ כילד קטן, ומשבגר קבע את מושבו בראש פינה עם עשרת ילדיו. הוא היה ידוע באומץ לבו, והיה מראשוני היהודים שהחליטו לשמור על רכושם בעצמם. עוד לפני שקם ארגון "השומר" היה רוכב על סוסתו ושומר על המשק שלו בכוחות עצמו. בכיס האוכף שלו היו תפילין, כדי שאם ימות בקרבות יוכלו מוצאי הגופה לדעת שהוא יהודי. שמו הלך לפניו בקרב הבדואים באזור, שכינו אותו אבו מוסא. הם יראו ממנו עד כדי כך, שבשבט ה'האב' הכריזו שמי שיתפוס את סוסתו של אבו מוסא ישא את בתו של ראש השבט לאישה. אחד מבני השבט אזר אומץ והתגנב לכרם של אבו מוסא כשהיה בה לבדו. אבו מוסא העמיד פני ישן, וכשהבדואי עלה על סוסתו הוא משך ברגלו, התנפל עליו וגרר אותו אל לול התרנגולות. בני השבט שחיפשו את הבחור האבוד הופתעו למצוא אותו שם קשור...

מנחם גרבובסקי ז"ל היה יהודי ירא שמיים שהקפיד על קלה כבחמורה. הוא דאג לחינוך ילדיו והביא לשם כך מלמדים מירושלים. ביתו היה פתוח לכל אורח, לאו דווקא יהודי. פעם אחת אף ניצלו חייו בזכות הכנסת אורחים, כאשר כנופיית שודדים שהתנפלה עליו גילתה שקורבנה הוא המארח הנדיב ששיכן אותם בביתו למשך מספר ימים. מנחם גרבובסקי הפך ברבות הימים לשומר המושבה מגדל. אולם מה שלא הצליחו לעולל לו הבדואים הצליחה הקדחת הצהובה, והוא נפטר בן ארבעים ושמונה בלבד.


חיים ומוות במשמר הירדן


רבקה פינשטיין וחיים גרבובסקי נישאו זה לזו וחיפשו מקום להקים בו את ביתם. צר היה להם בראש פינה. אדמות לא ניתנו להם. אלפי דונם של אדמות הברון עובדו בידי בדואים וערבים, ולבני האיכרים לא היתה אדמה לעבד. חיים פנה לעבוד כפועל שכיר ביבנאל, במגדל ובנתניה. חיים מנחם, שמכיר את אביו רק מהסיפורים, מציין: "לאבי היה כושר עבודה מופלא. כל פועלי הפרדסים היו באים לראות את ה'גבלי' (ההררי, בן הגליל) המפליא לעבוד בזריזות. בזמן שהם חצבו בור אחד, הוא חצב עשרים".

עשר שנים חלפו עד שהתפנה משק עבור חיים ורבקה במשמר הירדן שבחבל נפתלי. המשק התפנה אחרי שכל המשפחה שגרה בו נכחדה מקדחת. אבל את הזוג גרבובסקי זה לא הרתיע. נולדה להם הבת ציפורה והבנים: אהרון, מנחם וכרמי. במשק שלהם היו שדות וכרם, תרנגולים ופרות. בבקרים עבדו את האדמה ובלילות שמרו על רכושם. לא קל היה לאיכרי משמר הירדן; הקדחת אכלה בהם בכל פה, העבודה הייתה קשה וכנופיות הפורעים רבות. במהומות הדמים ספגה המושבה התנכלויות רבות, וכאילו לא די בכל אלו, לא זכתה המושבה לסיוע מהממסד באותם ימים. בשלב מסוים אף לא קיבלה שירות רפואי מ'הדסה' בשל חוב שלא שולם. גם מים לא הגיעו אל המושבה בקלות. למרות שזרמו בה מים רבים, לא הייתה אפשרות לשאוב כמויות של מים, ועברו שנים רבות עד שנבנה במושבה מכון שאיבה באמצעות פיק"א, ועוד שנים עד שהגיע אליה החשמל.

תמוז תרצ"ח, הארץ מוכת מהומות ופרעות. תשומת הלב הלאומית נתונה לאירועים במרכז הארץ. המושבה הקטנה בצפון מתייסרת, ואין עוזר. מכון המים שסיפק מים למושבה פוצץ, והאיכרים נאלצו שוב לשאוב את מימיהם בדליים. חיים גרבובסקי ובנו מנחם יורדים לשאוב מים מן הירדן, ונרצחים בדרכם חזרה אל המשק.

חיים מנחם גרבובסקי, נקרא על שם אביו ואחיו. הוא נושא עמו סיפור חיים מיוחד ושליחות מיוחדת ביישוב הארץ, הגנה עליה והמשכת במורשת אבותיו. הוא דומה דמיון מפתיע לסבו הנוטר מנחם גרבובסקי מהגליל. את סיפורו הוא מספר בקול שקול ובעיניים יבשות, אבל ניכר בו שהוא נרגש בספרו את סיפור חייו:

"יום אחד יצאו אבי ואחי מנחם לשאוב מים מן הירדן. הם נסעו על גבי עגלה, כשלפתע באחד העיקולים נתקלו במארב שהתקיף אותם בירי. אבי נפגע מארבעה כדורים. הוא הפיל את מנחם מן העגלה וצעק לו 'ברח!' כשהוא עצמו מנסה לחפות עליו. בעודו פצוע הסתער על המתקיפים; בידיים חשופות, ללא נשק, הצליח להוציא את הרובה מידי אחד מהם ולשברו על כתפו. אבל שני כדורים נוספים שפגעו בו הכריעו אותו. מנחם נפגע ונהרג מיד, אולם אבא, שכבר היה מטושטש, לא ידע זאת. הוא נלקח אל המושבה, ועל ערש דווי אמר 'אבל את מנחם הצלתי'. הוא נפטר מפצעיו עוד באותו יום. אמא שלי נותרה לבד. אני נולדתי כשלושה חודשים אחר-כך, ונקראתי על שמם".

חריצות ואהבת חיים



איך הרגשת כילד הנושא את שם אביו ואחיו?

"כילד לא הרגשתי זאת. הייתי מוקף חיבה, לא הרגשתי אומלל. אני מניח שהאנשים סביבי, שהכירו את אבי ואחי, הרגישו בכך יותר והתקשו לקרוא לי בשמי. לכן קראו לי בובי. הרגשתי אמנם שכולם סביבי קוראים לאבא ולאמא ואני קורא רק לאמא, אבל ילדותי הייתה די יפה. אמי הייתה אישה מלאת חיים, היינו משחקים הרבה ביחד. היא קראה המון ושיתפה אותי בידיעות מעניינות. היא לימדה אותי למשל לזהות את שמות הכוכבים".

רבקה גרבובסקי נותרה לבדה לטפל בילדיה. לבד ילדה את בנה חיים מנחם, ועול המשק הגדול רבץ על כתפיה. רבקה עסקה בחליבה ובהשקיה, חבצה חמאה והחמיצה גבינות. את התוצרת מכרה. היא לא חסכה מעצמה מאמצים, וגם את בניה שיתפה במאמץ. "תראי", אומר חיים מנחם, "כבר בגיל תשע-עשר נשלחתי לרעות את עדר הפרות סביב המשק. מי היה שולח היום ילד בן תשע לרעות פרות?"

הסופר אהרון אבן חן ז"ל (המכונה ג. שרוני) כתב אודות רבקה ב"מעריב" (26.1.62) מיד אחר מותה: "כשנקלעתי קיץ אחד למשמר הירדן, מצאתי את רבקה חוזרת מן השדה עם אחד מילדיה, על עגלה מלאה חציר. למחרת בהשכמה מצאתיה בתוך חצרה, שהייתה מאוכלסת מקיר אל קיר בעלי כנף ומקנה וצאן. מן הדיר עלתה פעיית עגלים והשולחן היה מלא כל טוב. לחם מן הטאבון, גבינת כבשים, דבש, זיתים ירוקים, חלב, תאנים... הכל משלה..."

איך ממשיכים הלאה?

"אמא הייתה אוהבת חיים. היא אהבה לקרוא, להרחיב אופקים. היו לה כוחות שלא יאמנו. היא שאבה הרבה כוחות מאהבת הארץ, אהבת האדם. היא לא שקעה בעבר, היא פשוט המשיכה".

בודדים על המשמר



ערב קום המדינה המצב הביטחוני בארץ הלך והחמיר, וחלקה של משמר הירדן לא שפר. ימי כוננות במושבה. בבית גרבובסקי שלושה מגויסים: הבנים אהרון וכרמי והחתן נתן אדלר, בעלה של ציפורה. אהרון היה לוחם בפלמ"ח ובליל הגשרים נטל חלק בפיצוץ, כרמי היה סייר ואיש קשר, ונתן קיבל את הפיקוד על ההגנה במושבה. ועוד לוחמת אחת הייתה בבית גרבובסקי: רבקה, שבשעת מלחמה הפכה לקשרית וסייעת.

לאחר הודעת האו"ם על הקמת מדינת ישראל חלה החמרה במצב המושבה. מכון המים פוצץ שוב, עדר הכבשים נשדד מן המרעה והמושבה החלה לספוג פגזי תותחים. הנשים והילדים פונו מהמושבה. חיים מנחם פונה למוסד 'הדסים' במרכז הארץ, אך רבקה לא רצתה להתפנות. היא החליטה להמשיך לטפל בבניה ובמשק ולסייע ללוחמים. כשלושים וחמישה לוחמים נותרו להגן על המושבה, שספגה הפגזות כבדות. היה ברור שמטרת ההפגזות היא לפרוץ דרך לכיבוש הגליל כולו.

בסיוון תש"ח היה הקרב הקשה מכל: משמר הירדן הופגזה על ידי סוללת תותחים ואש רובים. נתן אדלר, מפקד המושבה, נקלע לראש פינה בדיוק עם תחילת ההתקפה, וצפה בה מרחוק. הוא כותב בזיכרונותיו על היחס שקיבל מהמפקדה בראש פינה: "אני מחפש את האחראים, זה שולח אותי לכאן וזה מחזיר אותי לשם. אני בשלי: האם אתם לא יודעים שמתקיפים את משמר? אתם הבטחתם שבעת ההתקפה אין מה לדאוג, אתם תשלחו תגבורת למקום... איפה האנשים? איפה הנשק? תנו לי אותם כדי שאוריד אותם למשמר! התשובות היו סתומות ומגומגמות. מתקיפים את הכפר הערבי טובה, גם שם נחוצה תגבורת ועזרה(?!) חכה עוד מעט. מתארגנת כיתה באילת השחר שתצא לדרך... אך לאן לשלוח אותם? גם טובה זקוקה לעזרה, והוחלט שצריך לשלוח אנשים להגנתה. דרשתי במפגיע שינתן לי המשוריין הישן של הנוטרים שיביא אותי למטה ובקשתי נתמלאה כי כולם כבר רצו להיפטר ממני. תוך כדי כניסתי למכונית מביאים לי ארגז עם 1000 כדורים אנגליים, אתם בטח צריכים אותם שם..."

מלחמות היהודים



נתן אדלר הגיע למושבה, שעל פי ההערכות הותקפה על ידי שש מאות לוחמים סורים. כשלושים וחמישה לוחמי המושבה הגנו עליה בשארית כוחם, ללא שינה ובמעט אוכל. והנה לפנות ערב מגיעה תגבורת! חיילים עבריים אמיתיים במדי חקי מגיעים למושבה, והלוחמים נושמים לרווחה. המפקד נתן אדלר מעדכן אותם בפרטים הקשים. לתדהמתו, ניגש מפקד הפלוגה אומר בטלפון למפקדה: "עדיין לא ברור כלום, כרגע שקט אצלכם וזה החשוב". המפקדה מחליטה להחזיר את הפלוגה לראש פינה. נתן אדלר מתחנן: "תשאיר אצלנו רק מחלקה אחת, העיקר שיהיה עוד מישהו כאן", אבל מפקד הפלוגה עומד על שלו: "אל תתייאש, במקרה הצורך נדע איך להגיע אליכם".

אנשי המושבה נותרו לבדם. סך הכל היו במושבה חמישים איש, כעת גויסו ארבעים ושניים מהם ועמדו על המשמר. רבקה נפגעה בידה מרסיס של פגז, אצבע אחת התרסקה וגם רגלה נפגעה, אולם היא המשיכה לסייע ללוחמים בהעברת ידיעות ומזון לעמדות. בנה של רבקה אהרון נפגע בידו ונשלח לבית החולים. התגבורת המיוחלת בוששה להגיע.

לימים התברר כי האצ"ל שלח למושבה תגבורת, אולם אנשי ההגנה מנעו מהאצ"ל להגיע למושבה. אנשי האצ"ל נועצו במנחם בגין, שהורה להם לוותר כדי לא להגיע למלחמת אחים. במושבה עצמה חברו זה לזה אנשי האצ"ל, ההגנה ובית"ר, והיא לא הייתה מזוהה פוליטית. ייתכן שדווקא עובדה זו הייתה בעוכריה. לימים נכתב בעיתון 'דבר' (6.5.92): "ההגנה על פי גרסאות אחדות סירבה לספק תגבורת ליישוב אלא אם יסולקו מתוכו אנשי בית"ר. פלוגה של האצ"ל, שנשלחה לתגבר את הכוחות הלוחמים במשמר הירדן בפיקודו של מנחם בגין, נחסמה בידי אנשי הפלמ"ח בגינוסר ונאלצה לשוב על עקבותיה גם הפעם בהוראתו של בגין שאמר: 'איני רוצה שדם יהודי יישפך בידי יהודים'".

המתים, הפצועים, השבויים



תגבורת לא הגיעה, והמושבה הוכרעה בקרב. הוחלט להיכנע, אבל כרמי לא נכנע. הוא החליט להילחם עד בא התגבורת. הוא האמין בכל מאודו שהתגבורת תגיע. הוא קצר בלוחמים הסורים שנכנסו לתוך המושבה, ירה בהם מטווח אפס כשהם סוגרים עליו מכל עבר. בספר 'שלושה ימים בסיוון' שיצא לאור על ידי המשפחה, כותבת רבקה גרבובסקי: "כרמי ישב מאחורי גזוזטרה על פח... הסוריים חשבו שאחד משלהם תפס עמדה והתחילו להתקרב אליו. אז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחדים מהם. התחננתי לפניו וביקשתיו 'בא נלך מכאן, יתפסו אותך!' אך הוא באחת: 'איני זז מכאן עד שתבוא התגבורת...' בכאב עזבתיו. עקשנים הם נערינו ויודעים לעמוד על שלהם. כרמי שלי, חשבתיו ילד ופינקתי אותו יותר מן האחרים, והנה היה הילד לגבר אמיץ וענק".

כרמי נפל בהגינו על המושבה, והוא נער כבן שש-עשרה בלבד. אחד-עשר מאנשי המושבה נהרגו ותשעה הצליחו להימלט ממנה. עשרים ותשעה נפלו בשבי, מתוכם תשעה פצועים. אולם המאבק לא היה לשווא. משמר הירדן נחרבה, אך הסורים, שנדהמו מעצמת ההתנגדות של המושבה, נעצרו ולא המשיכו לכבוש מושבות נוספות בגליל. משמר הירדן בסופו של דבר אכן שמרה על הגליל מפני מתקפה סורית.

אנשי המושבה נכנעו ונפלו בשבי, אולם רבקה לא אמרה נואש. הוא ניסתה לברוח לאילת השחר ולהודיע למפקדה על המצב. היא נתפסה ונלקחה גם היא אל השבי הסורי, אל כלא אל-מאזה. חיים מנחם מספר על תקופת השבי: "אנשי משמר הירדן שמחו לראות אותה בינם, שמחו לגלות שהיא נותרה בחיים. היא הפכה להיות האמא של השבויים. היא עודדה ותמכה, עמדה על דרישות מסוימות בפני שלטונות הכלא ואף שילמה על כך במחיר עינויים. היא הושמה בצינוק שאפשר רק לעמוד בו וסבלה רבות בכלא הסורי".

לאחר אחד-עשר חודשי עינויים שוחררו שבויי משמר הירדן במסגרת חילופי שבויים. רבקה שבה ארצה אל בתה ציפורה שגרה עם הנכדה בחדר קטן בנתניה, אל בנה אהרון שהחלים מפציעתו והלך לצבא, ואל בנה חיים מנחם 'בובי', ששהה בפנימיית 'הדסים'. כמה ימים לאחר השחרור נערכה לשבויים קבלת פנים בקיבוץ מחניים. ראש המועצה האזורית גליל עליון אמר שם למשוחררים: "בעמידתכם הצלתם את הגליל". למרות זאת, לא קיבלה אז משמר הירדן את אות הקוממיות עם שאר המושבות ויישובי הספר. היא קיבלה את האות רק לאחר שנים רבות.

ושוב, מלחמת קיום



המשק חרב. רבקה, שפרנסה את משפחתה בכבוד, מצאה עצמה מחוסרת כל, ללא קורת גג. כמו כל אנשי משמר הירדן, לא זכתה לפיצוי הולם על המשק והבית שחרבו. הקיבוצים מסד ושער הגולן, שנעזבו מיד עם תחילת הקרבות, זכו לפיצוי הולם והם שופצו ויופו. לאחר הקרבות שבו בני הקיבוץ לבתים מתוקנים ולמשק משופר, ותושבי משמר הירדן החבולים נאלצו להתמקח עם הממסד על כל פרוטה שביקשו לשם קיומם המינימלי. רבקה גרבובסקי חיכתה שמונה שנים עד שקיבלה מהממשלה סכום פעוט.

"היה לנו משק עשיר ומפואר, ומה קיבלנו?" שואל חיים מנחם בכאב, "סכום שהספיק לקנות דירת שני חדרים בשיכון בנתניה. כשאמא שלי חישבה מה מגיע לה, מה היה לה במשק, היא הרגישה שהסכום גבוה מדי. היא לא רצתה לדרוש כל-כך הרבה מהמדינה הצעירה, והחליטה לבקש סכום קטן הרבה יותר. אתם חושבים שהיא קיבלה את הסכום הקטן הזה? שמונה שנים סחבו אותה. ערך הכסף ירד כל-כך, שהוא הפך לסכום פעוט, וגם על זה עוד התמקחו".

רבקה גרבובסקי רצתה לעבוד. היא ביקשה לעבוד בחינוך, והחלה לעבוד בפנימייה לעולים, אבל המנהלת שראתה את חריצותה וחששה שהיא תהפוך למנהלת במקומה, פיטרה אותה. העבודה היחידה שהוצעה לה הייתה בניקיון במלב"ן. והיא, שגרסה כי כל מלאכה מכבדת את בעליה, קמה כל בוקר בחמש, ובשני אוטובוסים נסעה להדיח כלים ולשטוף רצפות. עם ערב שבה לחדרון העלוב, אל בנה הקטן בובי. "אם היא הייתה מקבלת מה שהגיע לה, הייתה יכולה לקנות את כל המלב"ן, היא לא הייתה צריכה לעבוד בניקיון".

כעבור מספר שנים חלתה רבקה בלוקמיה ולא יכלה לעבוד עוד. אך מנת ייסוריה לא תמה. אהרון בנה, שהיה חסון וגיבור, נפטר כתוצאה מפיצוץ אפנדיציט. "הוא היה כל כך חזק", מספר חיים מנחם, "שלא חש בכאב הרגיל, המאותת על בעיה באפדנציט. כשהובא לבית החולים כבר היה מאוחר מדי. האבידה האחרונה במשפחה נחסכה מאמי. כרמי, אחייני הקרוי על שם אחי, נפל במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ.

איך הצלחת להשתקם?

"השורשים, הדמויות של ההורים, נתנו לי כוחות. הם היו אנשים גדולים. אמא שלי הייתה מגזע נפילים. אמרו עליה שהיא הייתה צוק איתן, לא סתם אישה".

מספרים את הסיפור לזכר אמא

חיים מנחם פגש את שמחה והתחתן אתה שנתיים לאחר מותה של האם. לחופה ליוו אותו אחותו וגיסו בלבד. הוא גדל והפך לאב לשבעה ילדים וסב לנכדים. הוא מתגורר עם שמחה אשתו בנווה צוף, וילדיו משרתים בצה"ל כקצינים ביחידות קרביות. עד לא מכבר עבד בתעשייה האווירית, היום הוא כבר בפנסיה. את הסיפור הזה הוא משתדל להשמיע בצניעות, מתוך ההכרה בחשיבות המסר. וגם כדי להשיב לאמו את הכבוד האבוד, את ההכרה שלא ניתנה לה, את ההערכה שהייתה ראויה לה עוד בחייה.

איך זה שהסיפור לא התפרסם עד היום?

"אינני יודע, אולי היא לא השתייכה למפלגה הנכונה. היו נשים מפורסמות מאוד שעשו הרבה פחות מאמא שלי. אמא שלי איבדה בעל, שני בנים ומשק גדול, והיא עצמה עונתה בשבי, אבל היא נשארה אלמונית".

אתה דואג לפרסם את הסיפור הזה?

"זה סיפור שלא כתוב בספרים, ואנחנו משתדלים להפיץ את הספר שהוציאה משפחתנו 'שלושה ימים בסיוון'. יש אנשים שבכל זאת מכירים את הסיפור. פעם שמעתי מאריק שרון את סיפור הרצח של אבי ואחי. גנדי ז"ל, שקרא את הספר, כתב לי שזה צריך להיות סיפור חובה בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. אני גם מדבר על הסיפור בהזדמנויות שונות, במיוחד בתקופה האחרונה. חשוב לי שאנשים ידעו שאפשר להמשיך, שיש תקווה. היום אני מוכן לספר את הסיפור למי שרוצה לשמוע".

אז יש תקווה?

"ברוך ה', הקמנו משפחה גדולה שהולכת בדרך ההורים. הבנים שלי משרתים בצה"ל ביחידות קרביות ואוהבים לטייל בארץ. אני והילדים שלי עשינו מסלולים שכמעט אף אחד לא דרך בהם. באחד הטיולים שעשינו אפילו נקלענו לקרב, יומיים לפני הקרב בביתא שבו נפלה תרצה פורת ז"ל. נקלענו לכפר מזרע אל קאבליה במהלך טיול, כשלפתע הותקפנו באבנים ובסלעים על ידי מאות אנשים. ירינו והצלחנו לפלס דרך ולצאת מהכפר ביחד עם שני בניי ובתי, ברוך ה' יצאנו בשלום. יומיים אחר-כך אירע מקרה דומה בביתא, ושם זה נגמר אחרת. הבנים שלי ואני אוהבים את הארץ. אני אף פעם לא עזבתי אותה. אנחנו ממש מחפשים פינות לטייל בהן. פעם הבן שלי שמע שמישהו טייל בנחל מסוים, והוא אמר לי, מה? יש מישהו שטייל שם וגרבובסקי עוד לא היו שם? נסענו לשם וטיילנו".

מסירות ליישוב ארץ-ישראל



בתחילת שנות השמונים עזבו חיים מנחם ואשתו את רחובות והגיעו ליישב את נחליאל, ואחר-כך את נווה צוף. ברחובות עזבה המשפחה חברים, בית בן שישה חדרים ומקומות עבודה. הם עברו להתגורר בארבעים וחמישה מטרים, בתנאים קשים. הכל מתוך הבנת החשיבות האסטרטגית של ההתיישבות במקום.

שמחה, אשתו של חיים מנחם, מוסיפה: "בתום מלחמת ששת הימים, אחרי תשע שנים שלא ראינו את המושבה ולא עלינו לקברים, פילסו לנו דרך אל המושבה, בין מוקשים. כשראינו איך הסורים תצפתו על הסביבה מלמעלה - הזדעזענו. לכן היום אנחנו חיים כאן, בנווה צוף. מהבית שלנו אנחנו אפשר לראות מגדרה עד חדרה. אסור להפקיר מקום כזה. המסירות שלנו ליישוב ארץ ישראל נובעת מההכרה של ההיסטוריה, של סיפור ההגנה על משמר הירדן. אנחנו פה כי אסור לתת לזה לקרות שוב".



הנח פרח על ההנצחה »
  1. לזכר מתיישבי הגליל
    22/01/2008  יוסי  
  2. הצדעה למתיישבים
    18/11/2008  גלבגיסר שלמה  gelb49@walla.co.il
  3. סיפור ששמעתי מאז ומתמיד
    23/09/2009  זיוית (פרידמן) האוזר  zivith@levinsky.ac.il
  4. ג בסיוון,החוברת שמלווה אותי מאז ולתמיד
    09/03/2010  רויטל המר  revitalhammer@gmail.com
  5. צאר
    05/01/2012  מישה  davidc12345@walla.com
  6. גדולה עוצמת לוחמים
    05/03/2013  רונית